גמילה מכעסים - מה משמעותה הרוחנית?

גמילה מכעסים - מה משמעותה הרוחנית?

הגר דרור מליניאק

(התשובה במלה אחת נמצאת בסוף המאמר..)

הוא זורק הערה, היא נפגעת. הוא מסתגר, היא מנסה להסביר. הוא מסתגר יותר, היא כועסת.

מוכר, נכון?

כמה קל לגלוש לתסריט הזה וכמה קשה למנוע אותו או לצאת ממנו לפני עוד הידרדרות (או הסלמה) ועוד אחת.

התפרצות כעס נבנית מחומרים של פגיעה ופגיעות. מצבי קונפליקט נמצאים תמיד, בכל קשר אנושי ובודאי ביחסי זוגיות, אבל המעבר מהתמודדות עם קונפליקט לכעס הוא נתיב מסוים, שלרוב חוזר על עצמו בדייקנות מכאיבה וצפויה.

המתפרצים הם תכופות - אם כי לא תמיד - אלה שבילדותם נחשפו תדיר להתפרצויות כעס של הוריהם.

המבנה המתפרץ מופנם עמוק ומתלקח מהר. קשה לשנות אותו ולהביא אליו מודעות חיה שתסייע ליצור דפוס התנהגות בריא יותר. אציין כמה סיבות לקושי הזה:

ראשית - המהירות: המעבר מחווית פגיעה לכעס הוא לעתים כה מהיר, שהכועס עצמו לא תמיד חווה את הפגיעה. המטפל המחונן ברוך שולם תיאר זאת כך: הכעס הוא עשן והפגיעה היא האש. אין עשן בלי אש, אלא שענן העשן גדול ומתפשט מהר, ומסתיר את אש הפגיעה.

שנית - הפגיעה עצמה: כאב הפגיעה עלול להיות כה צורב, שהכעס – אף כי אינו רגש נעים – עשוי להקל עליו.

סיבה נוספת היא ההשפעה הסביבתית: הכועס משיב לעצמו על ידי הכעס את תחושת היותו, את חווית הנוכחות שלו ביחס לאחר שכמו נמחצה בכאב הפגיעה.

כמו כן - כעס יוצר התמכרות ודורש תהליך גמילה: כמו מצבים רגשיים בעייתיים אחרים, ההתמכרות היא לרגש העז והמייסר לא משום שהוא "נעים", אלא כי הנפש מכירה היטב את הייסורים המסוימים האלה, ונופלת אליהם שוב ושוב. הכעס יוצר בנפש הכועס חווית סכנה, הכרוכה בתהליך גופני של הפרשת הורמונים ומוליכים עצביים מוחיים שיוצרים תחושת העצמה מרוכזת. ההתמכרות היא נפשית וגופנית כאחד.

ולבסוף - קורבן הכעס: קורבן הכעס הוא זה שכועסים עליו, אבל לא רק. מחקרים פסיכולוגיים מצאו שגם הכועסת חווה את עצמה כמי שהתפרצו עליה. זה מקשה עוד יותר לקחת אחריות על דפוס ההתפרצות ולשנות אותו.

אז מה עושים כדי לטפל בכעסים? כדי להיגמל מהם?

מילת המפתח כאן היא ויסות, ומעקב מדויק אחרי החוויה הרגשית-גופנית. כאמור הרבה כועסים אינם יודעים שנפגעו, מבחינתם האדם האחר "פשוט מרגיז אותם". המגע עם חווית הפגיעה - מכאיב ככל שיהיה - הוא תחילת הדרך לריפוי מכעס.

מעקב מדויק אחרי סימנים גופניים להתפרצות: דפיקות לב מהירות, הזעה או סימנים נוספים של מתח גופני או נפשי – מסייע להרחיב את המרווח הצר שבין פגיעה להתפרצות.

תמיד ישנם שלבים מקדימים להתפרצות כעס. ככל שאחד משני האנשים הנתונים בסיטואציית הכעס מסוגל לעצור בשלב מוקדם יותר ולהביא מודעות והבנה אמפתית למתרחש - כך גדל הסיכוי להנמיך את להבת הכעס ולהפיג את חוויית הפגיעה.

בטיפול זוגי אפשר ללמד בני זוג איך לסייע בכך זה לזה. איך לעבוד ביחד על התפרצויות כעס של אחד/ אחת מהם, לשתף זה את זה במה שהם מרגישים גם במצבי קונפליקט, באופן שמאפשר לכל אחד מהם להקשיב ואף לפתח הבנה כלפי מקומו הרגשי של האחר.

ואיך כל זה קשור להתבוננות מזוית רוחנית?

היהדות נותנת מקום של כבוד לרגשות אנושיים שונים, לאו דווקא חיוביים. אפילו, במצבים מסוימים, לרגש של שנאה.

היוצא דופן בין כל הרגשות הוא רגש הכעס, שעליו אמור האדם להתגבר. הסיבה היא שהאדם הכועס הוא כמו "עובד עבודה זרה". האדם הכועס מאבד את מורא האל. בתוך להבת הכעס שלו הוא כמו הופך את עצמו לאלהים.

האנתרופוסופיה מדברת על ה"אני" הרוחני של האדם, כמרכיב שאמור להוביל את נפשו – המהווה מקום משכנם של רגשותיו. החלוקה הזו עלולה לבלבל, כי לא כל כך קל להבין מהו ה"אני" החמקמק הזה ובמה הוא נבדל מהנפש.

אבל דווקא המקרה של כעס מבהיר את ההבדל. כי כשאנחנו נסערים בכעס והנפש שלנו רוגשת ונלחצת, הדבר היחיד מתוכנו שעשוי לבוא לעזרתנו הוא נוכחות ה"אני" שלנו. כשחודר אלינו ניצוץ של חמלה, של שיקול דעת, של הכרה בסבל של האחרת - זו פעולת "אני", וזה יכול לאפשר לגלי הכעס לשכוך. וכשזה קורה זה אומר שה"אני" שלנו לקח את המושכות והוא מסוגל שוב להוביל, יותר בביטחה או פחות.. את סוסת הרגש המשתוללת. חלק גדול מעבודת ההתפתחות הרוחנית בנתיב האנתרופוסופיה כרוך בתירגול מחוות פנימיות של פתיחות כלפי מקומו של האחר וקבלה שלו. אלה מאפשרים ל"אני" של המתרגלת לתפוס את מקומו הפנימי כמוביל, ומחזקים אותו.

היום, ובעצם במאה השנים האחרונות שמקדשות את ההקשבה לרגשות, לפנימיות, למה ש"מתאים לי", נוצר בעיני בלבול רב לגבי מי הוא זה שאמור לקחת את ההובלה, את ההנהגה הפנימית. וזו עוד סיבה לנסות להבהיר את ההבדל שבין הנפש וה"אני". הקשבה לרגשות והבנה של מה אני מרגישה יכולה דווקא להעצים את העצמיות ואת האינדיבידואליות – במובן החיובי של הדבר.

לעומת זאת שימוש ברגשות כהצדקה לפעולה שפוגעת באחר, או בסביבה, או פשוט אוירה רגשית מזלזלת ובלתי מתחשבת – משקפת מצב של נתק מה"אני" של אותו אדם, לפחות נתק מוסרי.

ואם לחזור להתחלה: אז כן, יש משמעות רוחנית לגמילה מכעסים. גמילה מכעסים - אפשר גם לקרוא לה "החלמה מזעם" - מאפשרת לנו להנכיח בתוכנו את ה"אני" שלנו, כ"אורח כבוד", מבלי שיסולק מתוכנו בהזדמנות הראשונה על ידי ענני כעס.

ולסיכום: התפרצות של כעס או של זעם ביחסים מגיעה בדרך כלל לאחר פגיעה, שהמעבר ממנה אל הכעס הוא לעתים כה מהיר שהכועס עצמו כמו אינו נוכח בתוך חוויית הפגיעה כלפיו. התגובה הכועסת-מתפרצת מכסה על הפגיעה ומשיבה תחושת חוזק וקיום מסוימת, אך בסערה הנפשית המתחוללת נפגעת נוכחות ה"אני" שלנו. כשאנו נסחפים בכעס, הדבר היחיד שעשוי לבוא לעזרה הוא נוכחות "אני" – כשזו יכולה לחדור לנפש הסוערת בניצוץ חמלה, שיקול דעת או הקשבה. הופעת אחד מאלה היא ביטוי לפעולת "אני" היוצרת גשר אל האחר ויכולה לסייע לגלי כעס לשכוך. גמילה מכעסים - "החלמה מזעם" -קשורה בהבחנה בין הקשבה לרגשות ובין שיעבוד לרגשות, ובמהלכה מתחזקת הנוכחות וההובלה של ה"אני" בנפש.