מה שבאמת חסר בין חקר הסבל לבין התמסרות להשגת אושר
תשובה לראיון עם פרופ' אווה אילוז
בראיון המרתק שקיים אלון עידן עם פרופ' אווה אילוז (מוסף הארץ 6.5.22), היא מתארת את הבעייתיות של גישת הפסיכולוגיה החיובית, הדוחפת את האדם לצמיחה אישית, למימוש עצמי ולמיקוד באופן שבו הוא תופס וחווה את מציאות חייו. זאת, בניגוד לגישה המסורתית, בעיקר זו הפסיכודינמית, המתמקדת בירידה לשורשי הסבל האישי ובהסכמה להכיר מקרוב את הסבל ולשהות איתו, במקומות שבהם המטופל.ת נהגה לפני כן להימנע ממפגש קרוב עימו. אילוז מתרעמת בצדק על ההשטחה שיוצרת הפסיכולוגיה החיובית בצורתה זו, ובעיסוק היתר באושר כמטרת חיים בלעדית. בעיני, דיון בשתי גישות אלה כמנוגדות הופך חסר, כשאין מביאים בחשבון את הגישה הרוחנית בפסיכולוגיה, ובעיקר בפסיכותרפיה (טיפול נפשי). מתוך זווית המבט של גישה רוחנית עיסוק בסבל ומיקוד באושר אינם סותרים, אלא יכולים להוות שתי פנים לעבודה של אדם עם נסיבות ואירועי חייו. נסיבות ואירועי חיינו יוצרים את הקארמה האישית המסוימת שלנו. עבודה פנימית איתם, בטיפול נפשי או מחוצה לו, היא עבודה נפשית אבל גם עבודה רוחנית. עבודה כזו יכולה להאיר את אישיותו של אדם ואת סיפור החיים שלו באופן שאכן מעמיק את חווית החיים כך שהם אמנם נותרים לעתים קרובות "מלאי סתירות"* אולם יכולים להיות פחות "אפורים". וכן, קל לטעון שגישה רוחנית, שמקפלת בתוכה הכרה בחיים קודמים, כלומר בהיות הנשמה נצחית בעוד הגוף נולד ומתכלה עם המוות – גישה כזו באה לעולם כדי לנחם, להרגיע פחדים ולהקל על ההתמודדות עם קשיי הקיום. אבל, כפי שלא ניתנה עד כה הוכחה 'מדעית' להמשך קיומה של הנשמה לאחר המוות הגופני, גם לא הוכח שהנשמה אינה ממשיכה את חייה הלא-ארציים לאחר המוות. ובכן בואו נהנה לרגע מהאפשרות שהנשמה אכן עוברת בין חיים ארציים לחיים רוחיים חסרי גשמיות ושוב לחיים על האדמה וכך הלאה, ונאפשר לעצמנו להתבונן בנסיבות חיים קשות מנקודת מבט זו. מתוך גישה רוחנית לקיחת אחריות של אדם על חייו היא פן אחד, שאינו סותר את הימצאותן של נסיבות חיים שעלולות להיות משתקות ולעתים מרסקות. אדם שנמצא במצב חיים מרסק ויהא זה אובדן אדם קרוב, מחלה קשה, התמודדות עם משבר נפשי קשה אצל עצמנו או אצל אדם קרוב לנו, פרידה ביחסים זוגיים או מצב חיים קשה אחר – חי את הכאב היומיומי והכאב הזה חודר אותו ומעצב אותו באופן שכל הווייתו משתנה. אפילו במצבי קיצון כאלה ישנם לפעמים רגעים שבהם קורן אור ומתרחשת איזו ודאות פנימית שמה שקורה כעת הוא שיא של מימוש היותי אני. בתוך שטף החיים רובנו לא פוגשים תכופות את שאלות מהות קיומנו: 'מה באתי לעשות כאן, בתקופת חיים זו שלי?', 'מה התפקיד המסוים שלי?'. אבל באותן תקופות מיוסרות, ומבלי לעשות אידיאליזציה של סבל – כי בעיני חשוב למתן סבל כשניתן – הקיום יכול להחוות לפעמים מרוכז במיוחד. וכשתקופה כזו חולפת ומתרחקת אפשר להתחיל להבין מה בעצם עברתי, ומה אני יכולה ללמוד מתוך הסבל שחוויתי. לפעמים תקופת קיצון כזו מהווה את מרכז החיים, במובן שבה באו לידי ביטוי יכולות וכישורים, ביחד עם חוויות רגשיות וביחד עם חברויות אמיצות או לחילופין התמודדות בבדידות – באופן שלא קרה בחיים ה'רגילים'. גישה רוחנית בטיפול נפשי אינה מתחמקת מפגיעות שנוצרו בילדות המוקדמת, אבל היא יכולה לתת להן הקשר נוסף לזה של הפסיכולוגיה ה'רגילה' ועל ידי כך להעמיק את תפקידן המעצב. הפסיכולוגיה הדינמית מזהה את הצלקות שיצרו פגיעות הילדות, צלקות שהנפש האנושית נושאת להמשך חייה. גישה רוחנית יכולה לזהות איך פגיעות אלה הופכות את האדם למי שהוא במובן של מה שיש לו או לה לתת לאחרים ולעולם. פסיכולוגים רבים היו בילדותם 'ילדים הוריים' (parental children) אפשר לראות בזה פציעה נפשית והיא אכן קיימת, אבל זו בהכרח היתה גם הכנה מצוינת למקצוע שדורש רמה גבוהה של התמסרות, הקשבה והכלה. בראיון מתייחסת אילוז למושג 'חוסן' ומשום מה מזהה בינו לבין נתק רגשי. חשוב בעיני להבחין בין השניים. חוסן כאיכות נפשית מציין את יכולתו של אדם להפיק הרבה מנסיבות קשות, ואין שוויון ביכולת הזו כפי שאין שוויון בשום יכולת נפשית ואחרת. יש אנשים המסוגלים להפיק יותר היכן שאחרים מפיקים פחות, ובמחקרי חוסן נמצא שאנשים שהיו בעלי חוסן נפשי גדלו להיות בריאים בנפשם גם מתוך משפחות מאד לא בריאות. מה שאיפיין אותם אנשים בעלי חוסן היה יכולתם להפיק את המקסימום מתוך תנאי ילדות דלים במובן המשפחתי והרגשי. נתק רגשי הוא עניין שונה. אדם יכול להיות בעל חוסן נפשי ולהיות רגיש ואפילו פגיע. חוסן אינו קשיחות ואינו אובססיביות, אלא כרוך גם בגמישות נפשית. וניתוק רגשי אינו מהווה חוסן, אלא כמעט להיפך, משום שלרוב הוא תוצאה של קושי בהתמודדות רגשית. ולסיום – מלה על מחקר האושר. מומחים בתחום – למשל פרופ' טל בן שחר – אינם סבורים שעל "אדם שמרגיש בהרמוניה עם החיים שלו.. אין מה להגיד". הם סבורים שבתוך סבל הקיום האנושי, כדאי לחקור איך אפשר להביא שלווה, סיפוק וחיבה לנפש האנושית. ורוב ממצאיהם נוגעים במרכזיותם של יחסים בין אישיים, בפעולות של נתינה ובחוויית הודיה. וזה אולי נשמע שטחי, אבל עבור נפש סובלת, זה לא מעט.
ציטוטים מהראיון מופיעים תחת גרשיים
לראיון של אווה אילוז - https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10779595