Search
  • noamikomal

ריפוי מכעס - מקומו של הכעס בקשת הרגשות האנושית



ריפוי מכעס – מקומו של הכעס בקשת הרגשות האנושית

הגר דרור מליניאק

עריכה: הלל מליניאק


למה בעצם חשוב להתרפא מכעס? האם הכעס הוא מחלה? האם לא לכעוס בהכרח אומר להיות במצב רגשי בריא יותר?

נדמה שהאנושות בעולם המערבי עברה במאה השנים האחרונות תהליך משחרר מצד אחד, ומבלבל ומטעה מצד שני – סביב הקשר של האדם עם רגשותיו, ומקומם של רגשות שונים בתוכנו.

זיגמונד פרויד, הכהן הגדול של הפסיכולוגיה המודרנית, פרץ לתודעת בני זמנו כאשר בתוך חברה חנוטה במוסכמות, בעלת קוים מוסרניים ברורים באשר למותר ולאסור (לא רק בנוגע להתנהגות אלא גם בנוגע לרגשות) – עמד על מקומו המרכזי של הלא-מודע בנפש האדם. ועל היותו של הלא-מודע זירה סוערת של יצרים, דחפים ותשוקות.

בד בבד - ברוח תקופתו שהיתה מוקסמת מהישגי המדע והמהפכה התעשייתית – תיאר פרויד את הנפש כמעין מכונה המורכבת מחלקים שונים ונפרדים, מכונה שכדי לשמור על תפקודה התקין, צריכה לפרוק לחץ עודף. אפשר לומר שבעיני פרויד האדם הכועס נתפס כקומקום מלא מים ההולכים ומתחממים עד רתיחה, וכשהרתיחה 'מעיפה' את מכסה הקומקום האדים פורצים החוצה בצורת זעם, אלימות וכעס.

מחקרים מאוחרים יותר מצאו ש"שחרור" הכעס על ידי התפרצות דווקא אינו מפחית כעסים, אלא להיפך. האדם המתפרץ נוטה לחזור על התנהגותו וההתפרצות ממכרת (על כך ארחיבכאן ).

מכאן, שדווקא ויסות רגשי יכול להוביל בהדרגה לגמילה מכעסים, ולריפוי מכעס.


לפעמים אדם חש כעס והוא מהווה מסך המסתיר דיכאון. רגש הדיכאון הקשה להכלה מתבטא כחווית מועקה, פסימיות ומרירות. עם כל אי-הנעימות הכרוכה בכעס, ביטויו מספק סוג של שיחרור רגשי וחויית נוכחות, שלעתים קלים יותר להכלה לעומת דיכאון. כך גם במצבים של כאב נפשי אחר, למשל חויית ריקנות או שיעמום. כאב גופני מתמשך נוטה לעורר רגזנות, שמתבטאת לרוב כלפי אנשים קרובים פשוט כי הם נמצאים שם.

מקובל לחשוב כיום שתגובת ההתגוננות הבסיסית המכונה Fight or flight היתה נחוצה לאדם (ולחיות) כדי לשרוד, ושכיום כעס משמש לרוב כדי להגן עלינו לא מפני איום ממשי, אלא מפני איום מדומה. עבור תינוק או פעוט, מצבים שבהם צרכיו אינם נענים – יכולים להוביל לחויית בדידות בלתי נסבלת ולפגיעה בהתפתחותו. התוצאה היא, לפעמים, שהתינוק לומד להשתמש בכעס כדי להימנע מלחוות את הרגשות שהובילו בעבר לחויית הבדידות הקיצונית.


ב"ששת התרגילים הבסיסיים" שהציע רודולף שטיינר (הוגה האנתרופוסופיה) – הוא מתאר את התרגיל השלישי כמיועד להוביל לשליטה ברגשות. בעצם זה תרגיל שמטרתו לחזק את הויסות הרגשי. שטיינר מציע לתלמידת מדע הרוח לבחון אילו רגשות קיימים אצלה בעודף, ואילו בחוסר.

וריאציה מודרנית של תרגיל זה מוכרת כזיהוי ה"צוות הפנימי". אדם מתבקש לשרטט על דף מעגל המבטא את פנימיותו. בתוך המעגל עליו לסמן את מיקומם וגודלם של חברי ה"צוות הפנימי" שלו, למשל 'המרצה', היוזם' 'הכועס' ועוד.

כשאנחנו מזהים בבירור מהם גודלם ועוצמתם היחסיים של רגשות שונים בתוכנו, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד איתם: להציב לעצמנו מטרות – אילו רגשות אנחנו רוצים לצמצם ולאילו נרצה לתת יותר מקום.


ריפוי מכעס יכול לאפשר לנפש להתחיל להכיר מצבים של שלווה. בספרו על ששת התרגילים הבסיסיים, מציע הרופא האנתרופוסופי יופ-ואן דם "לקחת דף נייר ולצייר עליו את מפת הרגשות שהיו לנו במהלך היום, כאילו היינו מציירים נוף או גן: שדה גדול של התרגזויות, בקעה של דכדוך, ערימה של הכרת תודה, ערוגה קטנה של רחשי כבוד וכן הלאה..". הכוונה היא לעקוב במשך זמן, בכל יום, אחר הרגשות השונים המתעוררים בנו, כדי להכיר מקרוב את מפת הנפש שלנו. בהמשך אדם יכול להפוך ל"גנן של הנפש, לגזום את אותם רגשות שהם רועשים מדי ולטפח את ההתנסויות השקטות" (שם). כשאנחנו מתבוננים ברגשות שלנו מה שבולט קודם כל אלה הרגשות העזים והעוצמתיים. מישהו הכעיס אותי, מישהו ציער אותי.. אבל בהדרגה יוכלו להופיע רגשות חבויים ועדינים יותר. הם יופיעו כשה'רעש' של הרגשות הסוערים ישקע מעט. לא סתם המילה emotions (מלטינית: להוציא החוצה) מתארת רגשות עוצמתיים כמו כעס ופחד, בעוד שהמילה feelings מתארת רגשות עדינים יותר כמו חיבה ועצב. ההבחנה הזו חסרה בעברית, מעניין מה הסיבה לכך.

לסיום – שחרור מהיר של כעס אכן מביא הקלה רגעית, אבל התמכרות אליו שומרת את הנפש במצב שבו רגשות עדינים אינם נחווים, המגע עם עצמנו ועם העולם מצטמצם, והבדידות מתעצמת. חשוב להרשות לעצמנו להרגיש, וחשוב להכיר ברגשותינו – אך בצד זה עבודת ויסות, מודעות וגמילה יכולה להוביל לאיזון מחודש ולהביא מרפא לנפש.



147 views0 comments