השתנות הדרך הפנימית בתקופתנו מנשימת אוויר לנשימת אור

יפתח בן אהרון

 

כשאדם הולך בדרך פנימית, כל מה שהוא עושה נכלל בזה. העבודה שלו על עצמו, ה"תרגול", והעבודה שלו למען האחר: כאן הוא מביא את פירות עבודתו הפנימית אל העולם, וכאן מתאפשרת לו הכרה ממשית של עצמו דרך האחר. זוהי תנועה שלוקחת פנים לחוץ וחוץ לפנים, כדי לשנותם דרך הפעילות היוצרת של האני. במובן זה ניתן לומר שהדרך הפנימית בה צועד האדם, חודרת את כל מכלול חייו. אך לאופן התרגול חשיבות רבה: התודעה האנושית נמצאת בתהליך מתמיד של צמיחה והשתנות, וכך גם דרך ההתאמנות הרוחית עוברת תהליכי צמיחה והשתנות במהלך ההתפתחות ההיסטורית. רודולף שטיינר מעמיד את היסוד ההתפתחותי במרכז חשיבתו, ומשווה את ההתפתחות התרבותית- תודעתית של האנושות ככלל, להתפתחות הביוגראפית של האדם כפרט. האדם הוא ישות מתפתחת, בתהליך שמתרחש במחזורים של שבע שנים )שביעונים(. בשנותיו הראשונות הוא חווה עצמו מאוחד עם הסביבה העוטפת והמגינה עליו, ובתהליך התבגרותו הוא משתחרר בהדרגה מסביבה זו וזוכה בתודעה עצמית. אך מחירה של תודעה עצמית זו הוא אובדן חוויית האחדות. מרכז ישותו מתעורר, ובכוחו להפוך את עצמו מישות נוצרת לישות יוצרת, ולהוביל את עצמו מחדש, הפעם מתוך תודעת אני צלולה, בחזרה לחוויה אחדותית. תהליך דומה קורה לדברי שטיינר גם לאנושות ככלל; התפתחותה התודעתית צומחת דרך שבע תקופות תרבות הנובעות במטמורפוזה האחת מקודמתה, לקראת הולדה הדרגתית של תודעת אני חירותית. כך ניתן להשוות את תקופת התרבות הראשונה, ההודית הקדומה )תחילתה בסוף האלף השמיני לפנה"ס(, לשביעון הראשון של הילד. התודעה שמתפתחת בתקופה זו, קשורה לחוויית אחדות עם ההיקף האלוהי, בעוד העולם החושי-פיזי נתפס עדיין כאשליה, מראית עין )מאיה(. ההודי של אותה תקופה, לדברי שטיינר, חווה את העולם הרוחי באופן בלתי אמצעי דרך זרם הנשימה. ישויות רוח ממשיות נישאות אליו דרך זרם האוויר, ומותמרות בתוכו לחכמה של היקום. תקופת התרבות השנייה, הפרסית )תחילתה בסוף האלף השישי לפנה"ס(, מובילה את התודעה האנושית למפגש ראשוני עם החומר, המתבסס דרך תקופת התרבות השלישית, המצרית-מסופוטמית )תחילת האלף השלישי לפנה"ס(. בתקופת תרבות זו, השלישית )מעין שביעון שלישי בעבור האנושות(, ניתקת התודעה במידה רבה מחוויית ההיקף האחדותי, ומתחילה ליצור את התשתית לחשיבה מדעית ולפיתוח טכני. המדעים המתפתחים במצרים ובבבל מופנים עדיין בעיקרם אל הרוחי שמעבר לתופעות הפיזיות, ובראשם למדע הכוכבים. סיפור מגדל בבל מתאר בצורה תמונתית, דרך הפיצול של השפה האחת לשפות רבות, את הפיצול התודעתי שחווה האדם בתקופת תרבות זו. ניתן לראות כאן אם-כן תנועת התפתחות גדולה מדרום-מזרח )הודו(, המובילה בהדרגה בכיוון צפון- מערב )לפרס, מצריים-בבל, ובהמשך יוון ורומא(. וכפי שהילד צומח להתעוררות של תודעה עצמית דרך השביעון השני והשלישי, ומגיע להבשלת תודעת האני מגיל 21 ואילך, כך התודעה האנושית מגיעה לאפשרות ההולדה של תודעת האני בתקופת התרבות הרביעית, היוונית-לטינית )המאה השמינית לפנה"ס ועד למאה החמש-עשרה לספירה(, אשר במרכזה עומד מאורע ה"מות והתהווה" של ישות הכריסטוס, אותו מכנה רודולף שטיינר גם "המסתורין של גולגלתא". התרחשות זו מהווה לפי שטיינר נקודת היפוך והתמרה של ההיסטוריה האנושית. אימפולס חדש מונח כזרע מתחת לפני השטח של התודעה היום-יומית, ומבשיל בהדרגה לכדי תפיסה ערה רק בתקופתנו. ניתן בהכללה גדולה לומר: עד ל"מסתורין של גולגלתא" הדגישה הפרקטיקה הרוחנית את הקליטה של העולם ואת הפנמתו בדרכים של נשימה והתבוננות; מ"המסתורין של גולגלתא" ואילך מושם הדגש בהדרגה יותר ויותר על הפעילות היוצרת של האני החושב. שטיינר מדבר בהקשר זה על מעבר מנשימת אוויר לנשימת אור: "בזמן שקדם לתקופה שלנו, בא והתקרב אותו הדבר דרך האוויר, מה שכעת מתקרב ובא אלינו דרך האור... ואם חושבים בגדול אז ביכולתנו לומר: נשימת אוויר, נשימת אור... וביניהן עומד, בנותנו את המשמעות של המעבר מהאחת לאחרת, 1 המסתורין של גולגלתא" ... "לא בדרך עקיפה של הנשימה, אלא בדרך של החשיבה עצמה צריך 1 GA 212 , 27.5.1922-מה הרצאה, שטיינר רודולף 2 האדם של ימינו להתרומם אל עולמות הרוח." גם את תהליך ההתפתחות של האנושות כולה ניתן לראות כתנועת נשימה: "שאיפה" מההיקף למרכז עד לתוך תקופת התרבות הרביעית, נקודת ההיפוך של ה"מות והתהווה" בלב התקופה הרביעית – המרכזית מבין השבע, ולאחר מכן "נשיפה", תנועת הגשמת האני דרך תקופת התרבות שלנו, החמישית, ולתוך העתיד. כמו הביוגרפיה של האדם כפרט, כך גם תודעת האנושות ככלל, עוברת תהליך של השתנות והתפתחות. לכל תקופה היכולות והאתגרים המיוחדים לה, שאת טיבם ניתן לתפוס רק מתוך התבוננות במכלול ההתפתחותי השלם. מכאן ניתן להבין את יחסו של שטיינר לאימפולסים שמגיעים מהעבר, מבלי שעברו התמרה במעבר דרך קוף המחט של "האני". הניסיון של התרבות המערבית העכשווית לשאוב ישירות מהמזרח, או ממקורות עבר אחרים, כרוך בדילוג על המרכז. העבר מציע, מנקודת מבט זו, חוויית היקף נטולת מרכז, הניצבת באופן קוטבי להוויית המרכז הנוקשה שמציע המערב, הוויה שכופה על האדם בדידות וניכור לזולת ולטבע. המרכז האמיתי לפי שטיינר צריך להיווצר ב"פעימת המטוטלת" בין האדם לעולם, כתנועה מתמירה תדיר של היקף אוניברסאלי ומרכז אינדיבידואלי. תפקידם בתקופתנו של הידע ופרקטיקות ההתאמנות הבאים מן העבר, לגבי תרבות המערב, הוא לעורר את האדם המערבי להתכנותה של תודעה אחרת, רחבה יותר, אותה השאיר מאחוריו בדרכו להולדת עצמיותו, אך אין בכוחם להפוך לכוח טרנספורמטיבי האוחז את החיים המערביים בכללותם )חינוך, רפואה, חקלאות, אמנות, חיים קהילתיים, אקולוגיה ועוד( ומוליך אותם, תודעתית, חווייתית ופרקטית צעד אחד הלאה. שטיינר ראה לנגד עיניו את הסכנה של פיצול הולך וגדל בין חיים פרקטיים המבוססים על מדע של החומר, לבין חיי רוח העולים מהעבר ומנותקים מהגשמה יוצרת במישור החומרי. רק הכרה שצמחה על בסיס מחקר רוחי שנובע ישירות מהכישורים של החשיבה בת זמננו, יכולה להוות תשתית הכרתית להפריה של חיי המעשה בתקופתנו. 2 GA 194 ,30.11.1919-מה הרצאה, שטיינר רודולף חציית הסף והולדת מסטריות הרצון החדשות את תנועת ההתפתחות שתוארה, על שבע תקופות התרבות שלה, אפשר לראות כקשת גדולה שתחילתה בירידה הדרגתית מטה אל ספירת החיים הארציים, המשכה בהתבססות על האדמה, ותנועה חוזרת מעלה, דרך היפוך מתמיר בלב התקופה הארצית. אם הקשת הגדולה הזו ניצבת לנגד עינינו, אפשר לראות שני רגעים קריטיים, שני ס פים, שחוצים אותה. אחד בסמוך לתחילת התקופה השלישית, המצרית-בבלית, שבו האנושות נפרדת מהתודעה הרוחית העתיקה, מ"הילדות" הרוחנית שלה, ונעה לקראת התבססות על-פני האדמה; השני מתרחש בצידה השני של הקשת, ממש בסמוך לתחילת המאה העשרים, שבו האנושות מתחילה לחצות שוב את הסף, הפעם בכיוון ההפוך, ולהיפתח להוויית הרוח דרך תודעת האני שהבשילה. תקופה זו, שבין שני הספים, נקראה על-ידי ההודים הקאלי-יוגה, )עידן האפלה( ותחילתה לפי המסורת ההודית בשנת 3101 לפנה"ס, עם מותו של קרישנה. אורכה של הקאלי-יוגה 5000 שנה, כלומר היא מסתיימת בשנת 1899 .מה שהונח כזרע בלב תקופת האדמה, והבשיל בהדרגה דרך תקופת התרבות הרביעית והמאות הראשונות של תקופת התרבות החמישית, מועלה דרך חציית הסף אל התודעה ויכול להיהפך לפעיל גם בתוך החיים החיצוניים. רודולף שטיינר מפנה את המבט פעם אחר פעם אל אותה נקודת זמן של חילוף המאות התשע-עשרה לעשרים כתחילתה של חציית סף, בה האנושות נפתחת מחדש לתודעה רוחית. מהלך זה, לפי שטיינר, שדיבר בתחילתה של המאה העשרים, אמור להגיע לרגע קריטי מסוים במהלך השליש האמצעי של המאה העשרים. אפשרויות רוחניות חדשות יפתחו, והאנושות נקראת להתעורר לצעד הגדול המתרחש מתחת לסף התודעה הרגילה של ימינו. לצד הפתיחה המחודשת אל הרוח, וכחלק מאותה חציית סף, אפשר לראות התפוררות והתפרקות של הצורות הישנות שנשאו את האנושות לאורך מאות ואלפי שנים. מתוך חציית הסף עולה קריאה להתמרת חיים מעמיקה, המתחילה במעמקי האדם ומובלת אל כל מישורי חייו. את הולדת האנתרופוסופיה בתחילת המאה העשרים צריך לראות כחלק מאותה תודעה חדשה המתאפשרת דרך חציית הסף של תקופתנו, וכהכנה לפתיחה הגדולה אל הרוח, שמתחילה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ניתן אם כן להתבונן על האנתרופוסופיה, )ובהקשר זה אפשר לראות גם את כנס חג המולד של 4/1923 )כעל גביע תודעתי ללידה חדשה זו בתוך האנושות. מבחינת הדרך הפנימית של האדם, ישנה משמעות גדולה לרגע זה של חציית סף. כמו שתואר קודם לכן, הבסיס להתאמנות ההודית העתיקה, היה מושתת על הנשימה. שטיינר מתאר איך בתקופת התרבות הראשונה, ועדיין בשנייה, האדם היה נושם את העולם, ו"זרמים רוחיים" שהיו חודרים לתוכו דרך הנשימה, היו הופכים בתוכו לידע, לחכמה. גם מאוחר יותר, כשפרקטיקת נשימה זו לא יכלה יותר 3 לשרת את האדם עקב שינוי בקונסטיטוציה האנושית, היה מונח עדיין הדגש בהתאמנות הפנימית על קליטת העולם, כלומר על הקוטב הפאסיבי יותר של ההתבוננות. האדם חווה את עצמו כצופה במציאות נתונה, כברוא המתבונן במלאכת הבריאה של האלים. המשמעות של המעבר שתואר קודם לכן מנשימת אוויר לנשימת אור, היא בעת ובעונה אחת מעבר, בשפתו של שטיינר, מ"מסטריות החכמה" ל"מסטריות הרצון החדשות". "מסטריות החכמה" היו מבוססות בעיקרן על קליטת העולם ועיבודו בפנימיות. חכמת העולם הפכה בתהליך החניכה וההתאמנות לחכמת האדם. הדגש הושם על קליטה, ספיגה וקבלה )אין זה מקרה שהאזוטריקה היהודית, שמוצאה בתקופות של לפני מפנה הזמנים, אימצה לעצמה את השם "קבלה"(. "מסטריות הרצון החדשות" שנולדות בתקופתנו דרך חציית הסף מבוססות על האקטיביות היוצרת-מודעת של האני. הדגש מועבר אפוא מקליטה בעלת אופי היקפי, לפעילות מרכז יוצרת-מודעת. אנחנו נמצאים אם כן בתוך התרחשות של חציית סף שתחילתה בראשית המאה העשרים, עם סיום הקאלי-יוגה. ננסה לעקוב, בקווי מתאר כלליים, אחר התפתחותה של התרחשות רוחנית חדשה זו. שטיינר מצביע על ריתמוס של 33 שנים שנכנס לזרם ההתפתחות של האנושות מאז אירוע מפנה הזמנים. ריתמוס זה קשור באופן הדוק לתהליכי הולדת אניות דרך מבחן האש של ה"מות והתהווה". התבוננות כזו יכולה לאפשר לנו פרספקטיבה רחבה יותר להכרת תהליכי המטמורפוזה שהזרם הפנימי של האנתרופוסופיה עבר ועובר, ולהבנת האתגרים הרוחניים של תקופתנו. אתאר תחילה קונסטיטוציה: היחסים בין הגופים השונים של האדם 3 שלבי התפתחות כלליים של הזרם האנתרופוסופי, ואחזור בהמשך להתבונן על התפתחות זו מנקודת המבט של הדרך הפנימית. 33 השנים הראשונות, שמתרחשות בשליש הראשון של המאה העשרים, שנים שבהן עוברת האנושות דרך החורבן של מלחמת העולם הראשונה, הן שנות הייסוד: ייסוד הבסיס ההכרתי, האמנותי והפרקטי של האנתרופוסופיה. שטיינר נמצא חלק גדול מהזמן הזה על האדמה, ומייסד, מתוך מחקר על-חושי, יחד עם שותפיו, את האנתרופוסופיה על מגוון ענפיה. זוהי פריצה כבירה, שמטרתה ליצור, דרך התגברות על המטריאליזם הנוקשה של המאה התשע-עשרה, בסיס לתרבות רוחנית חדשה על-פני האדמה. 33 השנים הבאות, לב המאה העשרים. רודולף שטיינר מדבר במעין מבט מקדים על כך שהחל משנת 1933 ,הספירה האתרית, ספירת החיים, תפתח בעבור התודעה האנושית. את תפקידה של האנתרופוסופיה ראה שטיינר בהכנת השפה הרוחית לקראת אירוע זה שיביא עמו אימפולס חדש לתוך האנושות. יתרחש מעין "מסתורין גולגלתא" נוסף, אבל הפעם במישור האתרי, שבו בני האדם יוכלו לפגוש את ישות האני-הנני )כריסטוס, עמנואל(. זהו האירוע הרוחי המרכזי של תקופתנו שהקטסטרופות הגדולות של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, מלחמת העולם השנייה והשואה, יכולות להיות מובנות כצל הנורא שלו. פתיחת ספירת החיים באמצע המאה הקודמת משמעה שהוויית התהליכיות מתחילה להיפתח בעבור תודעת האדם, שבמרכזה היכולת להעמיק את התפיסה של הוויית ההתמרה )את ההיבט החיצוני של פתיחה זו לספירת החיים אפשר לראות למשל בפריצה המדעית בתחום הביולוגיה הקשורה בגילוי מבנה הסליל הכפול של הגנום האנושי על-ידי ווטסון וקריק בשנת 1953 .)במעבר דרך אמצע המאה, נפתחות אפשרויות חדשות לאנתרופוסופיה בשליש השלישי, האחרון, של המאה העשרים. השלב השלישי בתהליכי התפתחות תודעתית, קשור באופן הדוק לתהליכי הפנמה. השאלה שעולה יותר ויותר מתקופה זו היא איך האדם הופך את האנתרופוסופיה לשלו? או במילים אחרות, איך אני יכול להוליד את האנתרופוסופיה מתוכי, ללא השענות על משעני ידע חיצוניים? הקריאה תהיה לפתח בתוכי באופן פנומנולוגי, במימוש חשיבתי ער, את ההכרות הבסיסיות של האנתרופוסופיה. גאורג גלצר מביא אתו עזרה משמעותית בכיוון זה. הוא סולל דרך לחשיבה דינאמית של ישות האדם. הדגש מועבר מהמושג אל הפעילות החשיבתית היוצרת שעומדת מאחוריו. החשיבה עצמה, בפעימת האינסוף של מרכז והיקף, הופכת למעין תהליך של נשימה. מתוך פעילות מודעת זו יכול ה"אני" לפתח הכרה מלאת חיים של ישותו כישות אדם-עולם. אנחנו נמצאים כיום בתחילת המאה ה-21 ,פחות או יותר באמצע התקופה הרביעית של 33 שנה מאז סוף הקאל-יוגה, וייסוד האימפולס האנתרופוסופי. השלב הרביעי קשור ל"אני"; שאלת הקארמה האינדיבידואלית עולה ביתר שאת, וקוראת לנו לחוות את עצמנו באופן ממשי באחר. אינדיבידואציה הופכת בשלב זה לעמדה של אחריות ביחס להתרחשות העולמית. שים לב לפעימת המטוטלת מתוך פרספקטיבה התפתחותית זו אפשר לחזור כעת לשאלת הדרך הפנימית בתקופתנו. נשאלת אפוא השאלה מהי אותה "נשימת אור" ששטיינר מדבר עליה? ומה משמעותה לגבי הדרך הפנימית החדשה שנפתחת בתקופתנו דרך חציית הסף, ודרך הפתיחה שתוארה של ספירת החיים? את האימפולס הראשון והמקדים לפעילות אור זו אפשר לראות כבר בספרו של שטיינר הפילוסופיה של החירות. ספר זה, שיצא בשנת 1894 ,מכוון לעורר באדם את מעיין החשיבה של האני כמשען פנימי, שמתוכו יכול האדם לתפוס את עצמו כישות מרכז-היקף חובקת כל. זהו ביסודו ספר התאמנותי לכל דבר. תנועת הרצון היוצר שהתעוררה במרכז האני החושב, מובלת לאחר מכן אל העולם בפעילות של עשייה חירותית. בפילוסופיה של החירות אפשר לראות במקומות מסוימים ניסיונות ראשונים לניסוח צורת התבוננות חדשה של היחס אדם-עולם, ולהצביע על יחס זה כתנועת נשימה. כך כותב שטיינר בפרק השישי: חיינו הם תנודה מתמדת הלוך ושוב, בין השתתפות בחיי ההתרחשות העולמית הכללית לבין הווייתנו 4 הייחודית. זהו אחד המקומות הראשונים שבו מפנה שטיינר באופן ישיר אל ממשות היחס אדם-עולם, כאל יחס אחדותי דינאמי. הפנייה לתנועת 'בין לבין' זו מגיעה בהמשך לניסוחים רבים בעבודתו של שטיינר, ובצורה מובהקת בייחוד בוורסים שהוא כתב כבסיס לעבודה המדיטטיבית. בוורס מוכר במיוחד, שהפך גם למוטו של כתב העת אדם עולם שטיינר כותב: חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם, חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך, שים לב לפעימת המטוטלת בין העצמי לעולם ולך תגלה את עצמה: ישות-אדם-עולם ישות-עולם-אדם. הדגש בטקסט מדיטטיבי זה הוא על התנועה שבין האדם לעולם, הנתפסת כאן כמעין פעימת לב גדולה. רק בהתכוונות אל תנועת ה'בין לבין' עצמה יכול להיפתח בעבורנו המסתורין של הקשר אדם-עולם. הקושי הגדול לפיתוח של אופן חשיבה מעין זה נעוץ בתפיסה של הממשות כתנועה ולא כאוסף של אובייקטים הסגורים בתוך עצמם. החשיבה הפילוסופית והמדעית מאז יוון פיתחה והדגישה את היסוד האנליטי המפריד, המתמקד באוביקטים ובמושגים הבודדים, ויצרה מתוך כך בהירות תודעתית רבה. אך בהירות זו באה בשלב הראשון על חשבון חוויית האחדות. השאלה שעומדת בפנינו דרך חציית הסף של תקופתנו היא איך אפשר לחזור להתנסות שלמותית, מבלי לאבד את הצלילות התודעתית שהשגנו. התשובה של שטיינר נעוצה בתנועה: "שים לב לפעימת המטוטלת". לכיוון הזה שמנסה להוליד מחדש תודעה אחדותית, מבלי לטשטש את מתח הקטבים המוכלים באחדות זאת, אפשר לקרוא "מוניזם 4 רודולוף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, ניצת השחר, ישראל 2010 ,עמ' 84. דינאמי". אחד הניסיונות החשובים ביותר של שטיינר להפוך חשיבה זו להתנסות מדיטטיבית, אפשר 5 לראות במה שנקרא גם "מדיטציית החינוך המרפא" שניתנה בהרצאות על החינוך המרפא בשנת 1924 .כאן מובלת הפעילות ההכרתית והמדיטטיבית עמוק לתוך חיי המעשה : שטיינר נותן שני משפטים קצרים המלווים בתרשים על הלוח. הראשון צריך להיאמר בערב: "בתוכי נמצא האל" )בתרשים נראה מעגל כחול עם נקודת מרכז צהובה(. המשפט השני נאמר בבוקר: "אני נמצא באל" )בתרשים נראה מעגל צהוב עם נקודת מרכז כחולה(. תירגול מדיטטיבי אינטנסיבי צריך לפי שטיינר להפוך את שני הדימויים הללו "לחלוטין לתחושה ואף לאימפולס-רצון", ולהוביל להבנה פנימית חדשה של היחס בין היקף למרכז: "עליכם להבין ולהפנים לחלוטין שעיגול מהווה נקודה ונקודה מהווה עיגול." כלומר, ההשתקעות הפנימית בחילוף שבין מרכז להיקף הנקשרת בהנחיות של שטיינר גם לחילוף הריתמי שבין ערב לבוקר, יכולה להוביל אותנו להכרה שבממשות המרכז הוא היקף וההיקף הוא מרכז. לחשיבה הרגילה זה נראה אולי פרדוקסאלי, אבל מנקודת מבט גבוהה יותר גם ההיקף וגם המרכז הם למעשה שני היבטים קוטביים של אותה ממשות יסוד. התנועה הסמויה הקושרת ערב לבוקר ואדם לעולם הופכת להיות מוקד ההתנסות במדיטציה זו. הקריאה של שטיינר בהמשך ההרצאה היא לפתח את כל תפיסת האדם שלנו, עד למישור הפיזיולוגי, מתוך יחסי מטמורפוזה כאלו: "אם תבצעו מדיטציה המתבססת על כך תקבלו בעזרתה אנטומיה 6 ופיזיולוגיה אמתיות". יסתבר לנו שהגוף האנושי עצמו בנוי כמערך מורכב של מטמורפוזות בין נקודה למעגל )או בין הישר והעגול(. מדיטציה דינאמית זו יכולה להוות בסיס לעבודת הריפוי גם משום שהיא מובילה להבשלה הדרגתית של התנסות היסוד שהאחר הוא אני, התנסות המהווה תנאי למעשה המרפא. 5 רודולף שטיינר, החינוך המרפא, תלתן, ישראל 2001 ,עמ' 129. 6 שם, עמ 130. התפתחות זו מקבלת צעד חדש דרך המעבר המתמיר של לב המאה העשרים עליו דובר קודם לכן. ספרת החיים נפתחת ובני האדם יכולים לפגוש את ישות עמנואל, כישות ההתמרה, בספירת החיים. עדות לשיחת חיים כזו, שהיא בעת ובעונה אחת שיחה עם עצם הוויית האני העצמי, אפשר למצוא 7 בכתביה של מרה פרידריך :)1881-1961( "עמנואל משמעו: רוח אלוהית, רוח האל באדם. 8 ראי, הנני האני שבך, האמיתי." הדרך הפנימית נולדת מתוך ומופנית אל האני-הנני. הדיבור אל ישות הרוח, החיים מתוך שאלה, הופכים לאבן יסוד של מסע החיים. האדם נקרא לעורר בתוכו את היסוד הילדי, הפתוח והרך, אך גם החשוף והפגיע, כשער לשיחת לב עם הרוח. תנועת הפעימה מתגלה כאן כשיחה. במקום אחר בכתביה של מרה פרידריך אפשר לראות הכוונה ישירה לעבודה מתוך אותה "נשימת אור" עליה דובר קודם לכן, ושכעת, דרך פתיחת ספירת החיים, יכולה להפוך לנגישה יותר בעבור התודעה האנושית: הן לא את אוויר האדמה בלבד את נושמת: נשימת אור – רק בה עשוי האדם לחיות בשלמות, רק בה פורחים כל הכישרונות המוענקים לכם מעל, וכל הכוחות מתעוררים בה, שמרימים ונושאים אתכם לשמים. לשאוף אור: זו צריכה להיות משאלתו הראשונה של האדם והתחלתו. כי אור הוא האל, והאל הוא האור, וכל החיים מעוגנים בו, כל הכוח וכל החכמה, הקדושה והנצח. חיים אלוהיים הם בלא מידה, אי-אפשר לשקלם והם אין-סופיים; והחי, חושב ומרגיש באל, נושם אור, והנושם באור, 9 מכיר את האל ואת האלוהיות. ... 7 מרה פרידריך מתארת איך כבר בילדותה הייתה ההתנסות בהוויה העל-חושית פתוחה בפניה. בשנת 16/1915 הצטרפה לחברה האנתרופוסופית, והייתה חברה בה עד למותה ב-1961 .בכתביה עולה עדות לשיחת-לב, חדורה בהכרה אנתרופוסופית, עם ישות עמנואל, הנפתחת בשנות השלושים ונמשכת עד לתחילת שנות השישים. ראה בהקשר זה "מרה פרידריך, רישומים ביוגרפיים" בספר פרפר ופרח. )מרה פרידריך, גאורג גלצר, פרפר ופרח, ניצת השחר, ישראל, עמ' 28-19. 8 שם, 152. כישורים חדשים של חשיבה וחוויה שנולדים דרך אירוע ההתמרה של לב המאה העשרים, מאפשרים לאדם להעמיק את התפיסה של היסוד המתהווה והחי שבאדם ובעולם. המשמעות של מהלך זה בעבור הדרך הפנימית הוא שזרעי החשיבה החדשה אותם הניח שטיינר יכולים עכשיו לנבוט ולהכות שורשים. המציאות מתחילה להחוות כמערך של יחסים, כקומפוזיציה. אם בתחילת המאה העשרים הדגש היה יותר על האספקט המושגי והתמונתי, הרי שעכשיו הדגש יועבר למישור התנועתי-מוזיקלי. הפניית המבט אל הפעילות החשיבתית מראה שהחשיבה עצמה כפעילות אני, היא במהותה תנועה. המושג והתמונה הם תוצריה של תנועה זו. מאחורי ובתוך כל תמונה נוכל לראות את היסוד התנועתי היוצר העומד בבסיסה. הדגשת היסוד הזה הופכת את העבודה המדיטטיבית לעבודה בעלת אופי תנועתי, אוריתמי-מוזיקלי. מצביע גאורג גלצר על אפשרות של עבודה 10 בספר אלפא ואומגה, שיצא לאור לפני כשנה בעברית, מדיטטיבית המושתתת על פעילות אני מוזיקלית זו. ההשתקעות בדימוי בעל אופי תמונתי, או מילולי, כפי שראינו במדיטציית הנקודה והמעגל של שטיינר, נלקחת צעד אחד הלאה, והופכת לתנועת פעימה של האני. האדם נקרא לנוע פנימית את יחסי מרכז-היקף של ישותו העצמית כמעין תנועה אוריתמית של התרחבות בעלת אופי קורן מהמרכז האינדיבידואלי אל ההיקף האוניברסאלי, השבה ומתכנסת לתנועת הצטמצמות בעלת אופי מעבה מההיקף האוניברסאלי אל המרכז האינדיבידואלי. דגש מרכזי בעבודתו של גלצר מושם על רגעי ההיפוך של המרכז וההיקף. רגעי היפוך אלה מגלים את עצמם כספי התמרה המאפשרים תהליכי התפתחות והשתנות במעבר דרך ה'אין' )הצטמצמות לאינסוף, והתרחבות לאינסוף(. מדיטציה זו שואפת לפתח באופן דינאמי את ישות האדם בדרך של מעין אוריתמיה פנימית. את השלם הנושם, אפשר לחוות גם דרך צלילי השפה, ה-A כמחווה נפתחת-קורנת מהמרכז אל ההיקף, וה-O כמחווה אוספת-מעבה מההיקף אל המרכז. ומתוך פעימת יסוד זו, בדרך של דיפרנציציה צלילית, נוצרת ונחווית התמונה הדינאמית של ישות האדם. זוהי מדיטציה של פעילות 9 גאורג גלצר, אלפא ואומגה, ניצת השחר, ישראל, 2016 ,עמ' 42. שם. 10 אני טהורה, הכוללת בתוכה צלילות הכרתית, תנועתיות אוריתמית חווה, ופעילות רצון בוראת הקשורה ליסוד המילה. בהתבוננות בעלת אופי התפתחותי על המהלך שתואר אפשר לראות איך החשיבה הטהורה של הפילוסופיה של החירות הופכת בשליש הראשון של המאה העשרים לתודעה תמונתית, מותמרת להתנגנות אוריתמית במעבר דרך אמצע המאה, כדי להפוך בתקופתנו לדיבור בורא ומרפא בספירת הגורל. ה"אלפא ואומגה" מגלה את עצמה כדרך פנימית של המילה הבוראת, וככזו כמדיטציה של האחר, כלומר כדרך פנימית המכוונת בעיקרה אל גרעין הישות של האדם האחר. יותר ויותר תהפוך העבודה הפנימית עצמה לתנועה אל האחר, והמרחב המדיטטיבי למרחב של נשיאת האדם האחר. זוהי המשמעות העמוקה של לידת "מסטריות הרצון החדשות" בתקופתנו. פנים וחוץ מתלכדים בתנועת מטוטלת גדולה בין עבודה פנימית של גילו האחר בתוכי, לבין עבודה החוצה, אל העולם, של גילוי עצמי באחר ולמען האחר. ומכיוון שהמפתח לפעימת ישות זו נעוץ כפי שראינו במעבר דרך ספים של 'אין' במרכז ובהיקף, הרי שהפתח להתנסות זו בתוך החיים הממשיים הוא המעבר החוזר ונשנה דרך סיפי אין-האונים בנקודות ההיפוך של ה"אני" וה"אתה". האני הפרסונאלי חייב לסגת כדי שאוכל לגלות את עצמי כאני באחר. "כאן אין קובע דבר", אומר שטיינר, "מלבד האהבה למעשה. בתוך אהבה זו צריך לפעול כל מה שמניע את תלמיד מדע-הרוח לעשות מעשה. ... 11 הוא ילמד להקריב את מעשיו – אכן, את כל ישותו – כמנחתו על מזבח העולם". 11 רודולף שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, הוצאת מיכאל, תל-אביב 1984 ,עמ' 82-81.