פרק 2: הנתיב פנימה: המיסטריות המצריות

מתוך ספרו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד: אדם על הסף (הולנד, 1983)

תרגום מאנגלית: הגר דרור מליניאק. זכויות התרגום שמורות

ראשית, נדון ב'נתיב פנימה', שרודולף שטיינר קרא לו גם ה'נתיב המיסטי' בשל הצורה שהיתה לו בימי הביניים. זהו נתיב של 'התעוררות עמוקה יותר'. הוא מופיע באופן הבהיר ביותר במיסטריות המצריות. נדון בכך קצרות ביחס להרצאות מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס של רודולף שטיינר (1).

התלמיד של מיסטריות איזיס ואוזיריס היה צריך לעבור תהליכי הכנה במשך שנים רבות, שבהן היה עליו להתגבר על כל מה שהיה קשור להתנסויות אגואיסטיות של העצמי. הנתיב פנימה, מעבר לסף האורגניזם העצמי, משמעו שמתרחשת התעבות האגו, התעוררות עמוקה מההתעוררות הרגילה בבוקר, שבה האני מופרע מיד על ידי עולם החושים.

אם היה על אדם לשקוע באופן מודע בעולם המעצב (אסטרלי) של תשוקות ודחפים אורגניים לא-מודעים – עם אני לא-מוכן ואגואיסטי – הוא היה מוכרע על ידי כוחות אלה ועובר חוויות הזייתיות. מסיבה זו, נחוץ להתגבר על כל מה שחי באגו כאגואיזם – על ידי אימון מוסרי.

הנתיב המיסטי הכריסטיאני ביקש אחר חניכה מוקדמת זו בהשתקעות מדיטטיבית ממושכת בדימויי הדרך אל הצלב, החל מרחצת הרגליים (ארחיב על כך בפרק 6).

בתקופה המצרית העתיקה, כשהאני האנושי עוד לא הפך אינדיבידואלי, ואדם חי יותר באני המשותף של משפחה ושל שבט, היה להיטהרות זו אופי טקסי חזק יותר.

אחרי תקופת הכנה זו של היטהרות הכומר-איש הדת היה פוסק מתי התלמיד מוכן לחניכה עצמה, והיו מציבים אותו בחפירה ברצפת המקדש, הדומה לקבר. איש-הדת היה מביא את התלמיד למצב של שינה סהרורית, עמוקה בהרבה משינה רגילה.

סביב לקבר ההתקדשות, או בחדר סמוך, עמדו שנים-עשר עוזרים שאומנו לסלק את הכוחות הדמוניים שאנו מכירים כדחפים אגואיסטיים נמוכים, ולהטמיע אותם פנימה וכך להסיט אותם מהתלמיד. למרות ההכנה שעבר, אלמלא עזרה זו היה התלמיד נקרע לגזרים על ידי כוחות (ישויות) דמוניים אלה. זה תהליך המקביל למה שאנו רואים שקורה בסכיזופרניה.

התלמיד היה מוסר את האגו שלו באופן מוחלט לאיש-הדת.

הוא ראה את עצמו דרך עיני איש-הדת, וכך חווה באופן לא-ישיר איך כוחות הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי הופכים מודעים. כפי שאתאר מאוחר יותר, הוא התבונן בפעילותם של כוחות  ונוס, מרקורי והירח – באדם (ר' פרק 9).

התלמיד נכנס כעת לעולם הגוף האסטרלי שלו, נושא חיי הנפש החייתיים. ראשית חווה כעת את כל מה שלא עשה, אך שיכול היה לעשות ושהיה עליו לעשות; כל חטאי ההזנחה התחילו להכביד עליו כמשא כבד, ומשא חטא זה התגבר לרגש כה עצום של חורבן, שאם היה מתעורר בחיים הרגילים ללא הכנה היה מוביל להתאבדות.

אולם התלמיד המצרי היה מוכן לכך. כבר במהלך החניכה המוקדמת שלו היה עליו שוב ושוב להתבונן אחורה בחייו  וללמוד לשאת את משקל חטאי ההזנחה שלו. בחניכה, סך כל ההיבטים המפרכים של החיים עד ההווה התעבו לדמות שנראתה כ'שומר הסף'. זו היתה דמות רוחית, שעוצבה מתוך ההתנסויות האישיות של התלמיד, הפכה לאוביקט ונחוותה כמכשול בפני ירידה נוספת. בתקופת התרבות המצרית שומר זה לבש את דמות הספינקס, שאותו כבר הכיר התלמיד בצורתו החיצונית בדרכו למקדש בפסלים שהקיפו את הדרך.

כעת הכיר התלמיד את הספינקס האישי שלו. (מאוחר יותר, חויה דומה הביאה את המיסטיקנים לשבועה פנימית מיסטית לעבוד ככל האפשר על נפשם).

כאן מתאים להצביע על כך שהנתיב פנימה משמעו נתיב אחורה בזמן. בדיוק כפי שהנתיב החוצה מוביל לדילול האגו ולהתמזגות במרחב, כך הנתיב פנימה מציין התמזגות בזרם הזמן. המבנה הגופני שלנו, איברינו - מעוצבים על ידי כוחות מהעבר. הם פירות התגשמויות קודמות שהיו לנו ושהקפיאו את העיצוב ואת התיפקוד של גופנו.

במהלך חניכה רוחנית, תהליך התפתחות זה נחווה במהופך.

   אם ההכנה התבצעה כפי שהיתה צריכה להתבצע, התלמיד המצרי היה מסוגל לעבור את שומר הסף די מהר במהלך החניכה, ולעמוד מול גופו האסטרלי (וספציפית האיזור שמתחת מקלעת השמש – חיי הנפש הלא-מודעים, במלים אחרות). הוא פיתח את האומץ וחוסר הפחד הדרושים לכך. אך ללא הנהגתו של איש-הדת - שדרך עיניו צפה בכל זה, ושהתערב כשהיתה סכנה שהתלמיד יאבד- התלמיד לא היה מתקדם.

   בשלב הבא התלמיד הובל לתוך גופו האתרי, וכאן הכוחות אינם עוד בלתי מחייבים אלא כפייתיים. גוף האתר הוא הכוח המניע בכל תהליכי החיים. הוא בונה את האיברים, מפרק את המזון, ובונה ממנו את החלבונים של האורגניזם עצמו. בגוף האתר פועלים כוחות  הרס ובנייה עוצמתיים במידה שקשה לדמיין, בתהליכים הביוכימיים. 'כוחות' אלה הם ישויות אתריות ממשיות הקרויות 'ישויות אלמנטליות' על ידי רודולף שטיינר (2). הן משרתות אותנו, אך כשהן פועלות במקום הלא-נכון, יש להן השפעה הרסנית. אנחנו קוראים לזה מחלה.

הגוף האתרי הוא גוף זמן, סכום כל התהליכים הריתמיים בספירת החיים הפועלים בעיצוב גוף האתר האינדיבידואלי בתקופה שלפני הלידה.  עיצוב אינדיבידואלי זה נקבע  על ידי הקארמה שאדם נושא מחייו הקודמים, ואפשר להבין שזה אומר שהמקצבים הקוסמיים האידיאליים משתנים כתוצאה מכך. במצב זה ה'ישויות האלמנטליות' המשרתות לובשות אופי שלילי; הן רודפות אותנו כנטיות פתולוגיות וכחד-צדדיות מבנית.

   נטיה מבנית זו למחלות מסוימות, החבויה עמוק בתוכנו ואולי מתבטאת רק בשלבי החיים המאוחרים, תשתלט על האני של התלמיד. שנים עשר העוזרים המונעים זאת, יכולים לכן להיקרא שנים עשר המרפאים!

התלמיד, בהיותו מוגן מפני סכנה זו, יכול להתרכז בכוחות אלה שהפכו את הגוף האתרי שלו לאינדיבידואלי לפני לידתו. כלומר: היא יכול לשקוע בזרם הזמן שלו. ההתנסות הראשונה היא כיצד בשלב שלפני הלידה האדם עצמו בנה את כוחות התורשה שלו לחיים הקרובים.

למטרה זו, היה על הנפש 'להתלוות' לשושלת (של החיים הבאים) מחוץ לתחום הקיום לפני הלידה במשך מאות שנים. שושלת זו נותנת לגוף האתרי את מאפייניו דרך התורשה. במשך חויית החניכה, אדם הלך אחורה בזרם התורשה שלו. זיכרון של סוגי חניכה כאלה אפשר למצוא עדיין בקרב אנשים הסוגדים לשושלות יוחסין.

   ההתנסות הראשונה, החוייה האסטרלית של חטאי העצמי, היתה כמו להחזיק מראה. אך כעת התלמיד פורץ דרך המראה ופוגש את הכוחות הפועלים בדימויי המראה. כדי לשאת התנסות זו, על הנפש להתחנך לחוסר אנוכיות, לאהבה ולחמלה. חינוך כזה של הנפש היה בתקופה המצרית התפתחותה של 'נפש התחושה' (3).

הגוף האתרי הוא נושא כוחות התורשה; בהתאם, התברר לתלמיד שמתוך הקארמה שלו עליו לסייע בעיצוב תורשה מסוימת שתתאים למבנה האתרי הקארמתי שלו. דרך מאפייני הגוף האתרי האינדיבידואלי שלו התגלה לו שהגוף האתרי שלו עוצב מתוך המרחב העצום שבין המוות בחייו האחרונים לבין הלידה האחרונה שלו. אזי התברר לו  שמה שפעל כהפרעה בגופו האתרי היה קשור לכוחות שהונחו במהלך חייו הקודמים בגוף האתרי שהיה לו אז. גוף אתרי קודם זה הותיר את חותמו בספירות האתריות. החיים הקודמים נחוו בהשפעותיהם. כדי לחוות את החיים הקודמים היה על התלמיד להשליך את כל מה שקושר אותו לחיים הנוכחיים. עבור המתקדש-לעתיד לבוא, התגשמות חוזרת לא היתה עוד תיאוריה – היא הפכה להתנסות ממשית.

בתוכו, חווה כעת התלמיד אדם נוסף, נושא הקארמה הישנה. היה עליו לקבל ולרפא 'אדם' נוסף זה, 'כפיל' זה. הוא חווה את עצמו כשני בני-אדם: אדם ישן ואדם חדש.

ושוב היה על התלמיד לשקוע בתוך המבנה שלו ולהתנסות בכך שהחיים הקודמים 'נצבעו' על ידי חיים שקדמו להם, וכו', שוב ושוב, עד שהגיע לרגע שבו גופים אתריים הפכו לראשונה אינדיבידואליים בהיסטוריה האנושית. זה היה בתחילת מה שמכונה התקופה הלמורית (ר' הספר מדע הנסתר בקויו העיקריים – מאת רודולף שטיינר (4). בתקופה ההיפרבוראית שקדמה לתקופה הלמורית, גופים אתריים היו עדיין כמו-צמחיים, לא אישיים. רק בלמוריה הם רכשו עיצוב אישי דרך הפעילות המעצבת של הגוף האסטרלי. כך, המיסטריות המצריות הרחיקו לאחור רק עד תחילתה של למוריה.

   משה רבנו, שעבר חניכה מצרית, העריך שתחילת האנושות היתה בתקופת למוריה. גן העדן הוא זיכרון בלמוריה של ההתפתחות ההיפרבוראית שקדמה לה.

 

אך התלמיד המצרי היה צריך להעמיק עוד יותר. היה עליו להכיר את הכוחות של גופו הפיזי. היה עליו ללמוד איך לראות גוף פיזי זה מבפנים, ולחוות כיצד המאפיינים השבטיים והגזעיים הוטבעו בו. הוא למד ללכת לאחור לזמן שבו נוצרו הגזעים; אז הוא ידע איזו תרומה היה על גזעו לתרום להתפתחותה של האנושות. הוא נזקק לתובנה זו כדי להיות מסוגל להוביל את אנשיו שלו בדרך הנכונה כמתקדש.

 

הכוח העילאי ביותר שהכירו המצרים הפועל בעולם האתר היה תות/הרמס/מרקורי (5). הרמס טריסמג'יסטוס, הרמס בעל הגדולה המשולשת, היה הכוהן הראשון ומייסד המיסטריות המצריות. בתנ"ך הוא נשא את השם חנוך, שמשמעו 'המתחנך'.

  החניך המצרי, לכן, התחנך במיסטריות 'הרמטיות' אלה – ראשית במיסטריות הגוף האתרי, זרם הזמן, ההתפתחות.

כל מי שמרגיש כיום, באופן לא-רצוני וללא הכנה, כוחות אתריים אלה פורצים החוצה, נופל טרף לכוחות המשתלטים על התודעה. קורבן כוחות אלה, קרוע לגזרים, יחווה עצמו בסכיזופרניה כשני (או יותר) בני אדם הפונים אליו בהזיותיו, פוקדים עליו, מכעיסים אותו – תלוי באיברים שמהם כוחות אלה פורצים. אלה החווים רק כוחות אסטרליים יוטרדו על ידי רגשות דכאוניים, העלולים להוביל לבסוף להתאבדות. יש סיבה לכך שאפשר לקרוא לפסיכוזה "חניכה שנכשלה", כפי שנסביר מאחר יותר.

 

בכל המיסטריות המזרחיות הקדומות  היה צורך במנהיג, גורו, או איש דת כדי להוביל את התלמיד צעד אחר צעד. המנטרות שנתן המנהיג במשך תקופת ההכנה, היו טעונות בכוחו האישי של המנהיג.

בימי הביניים, בתקופה הפוסט-כריסטיאנית, המיסטיקנים כבר לא הובלו על ידי גורו חי. הם יכלו לצעוד בנתיבם על ידי כך שהחדירו את עצמם בכריסטוס. עבורם, כריסטוס הפך לגורו, שכלפיו הם הכניעו עצמם באופן מוחלט. נתיב זה דרש נסיגה מהחיים הרגילים.

אל לאדם המודרני להכניע את האני שלו לגורו. עם האגו שלו, האינדיבידואלי הרבה יותר, הוא חייב להיות אחראי בעצמו להתפתחותו. עליו לקבל את עצתו של אדם חכם ממנו, או של מתקדש, אך הוא בעצמו צריך לשאת באחריות על ההכנה שלו בתודעה מלאה, ולהחליט מתי הוא מוכן לצעדים מודעים נוספים. אין מקום לכל הכנעה בפני אדם אחר. הכנעה כזו תרוקן את התפתחותו של האדם המודרני ותהווה נסיגה  לשלבים לא-בשלים של התפתחות האגו. .נחזור לתפקיד הגורו או המורה בפרקים על התפתחות פנימית (פרקים 6 ו-7).