אלימות נפשית במשפחה – מבט מזוית רוחנית

הגר דרור מליניאק (2014)

 

"וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק" (מתוך  "וידוי", אלכסנדר פן)

 

אם: "למה היית מוכרחה לדבר על זה לפני כל המשפחה?"

בת: "מה יכולתי לעשות, אמא, אחרי עשרות שנים שאי-אפשר להזכיר בנוכחותו שום דבר שקשור להתנהגות האלימה שלו. לא יכולתי יותר להמשיך לשחק את המשחק הזה. הייתי חייבת פעם אחת להגיד את האמת".

אם: "יכולת לבקש מאבא וממני לשבת עם שנינו ולדבר איתנו"

בת: "באמת! את הלא יודעת בעצמך שזה לא היה אפשרי. הוא מעולם לא נתן לאף אחד מאיתנו לדבר על זה. אם רק הייתי מתחילה הוא היה מיד מאשים אותי וזה היה מוביל לעוד התפרצות שלו".

                                                             *   *    *    *

במאמר מצוין מביאה ענת פרלמוטר-שבו תיאור של הדינמיקה של אלימות רגשית במשפחה: "מניפולציה של היחסים באופן שאין זה משנה עד כמה האשה מתאמצת, חוסר יכולתה לרצות את בעלה אינו נתפס על ידו כתוצאה של דרישותיו הבלתי-סבירות, אלא כתוצאה של חסרונותיה וכשלונותיה. השגיאות שהיא עושה מנופחות מעבר לכל פרופורציה ומסתכמות בכך שהבעל משיג את מבוקשו: שליטה מוחלטת באשתו" (5).

אלימות פסיכולוגית (או נפשית) מתעתעת יותר ומובחנת פחות מאלימות פיזית. אנשים שגדלו בבתים שבהם היתה אלימות פסיכולוגית "בלבד", לא הוכו או הוטרדו מינית -  ולכן בבגרותם קשה להם לרוב לזהות את העקבות העמוקים המלווים את חייהם, כתוצאותיה של אלימות נפשית מצד הורה, לרוב אב. לאלימות הנפשית צורות רבות – התפרצויות זעם, צעקות,  קללות, האשמות, איומי נטישה ואיומי הרחקה, הערות מעליבות ומשפילות, הגבלת חופש פעולה, אבל גם שתיקות מאיימות המעוררות בעתה בלב ילד; ואף היות "הילדה של אבא", המקבלת יחס אוהב במיוחד שבמחירו עליה להיות שותפה פסיבית ליחס מעליב או משפיל כלפי אחיה, אחותה או אמה (מה שמכונה "תסביך הבל") (7). אהבת ההורה האלים-רגשית מותנית תמיד, ומחירה הרגשי רב,  באשר "יחס של תמיכה ואהבה.. הניתן רק בתנאי וכאשר הצד השני מתנהג בהתאם לדרישותיו של הראשון ונמנע כשהשני אינו נוהג כך, מבלבל ומערער את איזונו הנפשי של הקורבן" (5).

כמו במשפחות שבהן קיימת אלימות פיזית או מינית, גם במשפחות הסובלות מאלימות נפשית "בלבד" מתקיים חוזה בלתי-נאמר המוכר היטב לכל בן משפחה.

 

החוזה כולל לרוב:

  1. הסכמה שבשתיקה, שהמשפחה מציגה עצמה כמשפחה "נורמטיבית" ו"שאין מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ" – כלומר אין לדבר בנוכחות ההורה הפוגע על כך שקיים במשפחה יחס אלים/ פוגעני.

  2. ההורה התוקפן חווה את עצמו כקורבן – של נסיבות חייו (למשל היה בעצמו בן לאב מכה), או כקורבן של בני המשפחה האחרים, והם בתורם אינם מעמתים אותו עם עיוות תפיסתי זה.

  3. כשההורה האלים תוקף אחד מבני המשפחה – למשל בהערה מזלזלת, תנועת יד גסה או מבטלת וכו' – האחרים מתעלמים מהתנהגותו, משל הפכו עוורים וחרשים למשך מספר דקות, שאחריהן נמשכת הסיטואציה המשפחתית כסדרה כאילו לא קרה דבר.

  4. ההורה האלים אינו מתנצל על התנהגותו! הוא אינו מכיר בהתנהגויותיו הפוגעניות ובהשפעתן על אחרים ואינו לוקח אחריות עליהן. לאחר התפרצויותיו החיים ממשיכים במסלולם, כאילו ההתפרצות לא התרחשה.

  5. ההורה האלים (למשל, אב) משמר את החוזה בעזרת בן משפחה נוסף (למשל, האם) הסובלת בעצמה מתוקפנותו, ובו-זמנית מסייעת לו לשמר את מערכת היחסים הלקויה. למשל – האם מזדהה עם קשייו של האב ועם חוויית המסכנות שלו, ו"מרחמת" עליו, במקום להגן על עצמה ועל ילדיה. התנהגות זו מוסברת בחקר הטראומה על-ידי מנגנון "הזדהות עם התוקפן" המתרחש בתנאים שונים של הפעלת אלימות מתמשכת.

 

מהו המחיר הנפשי והרוחני של חיים במשפחה שקיימת בה אלימות נפשית? נשים הסובלות מאלימות נפשית נוטות יותר לדיכאון ולחוסר ביטחון עצמי, לעיתים משתק. "כאשר נאמר לאדם מה עליו לחשוב, ממיתים את רוחו. כשאומרים לאדם מה עליו להרגיש, מאיימים על שפיותו" (5). הן נוטות להכחיש את המציאות הנפשית שבה הן חיות ופונות לטיפול רק כאשר הן מגיעות למצבי קיצון.

עבור ילדים, החיים במחיצת הורה מפחיד מעוררים חרדה, שעלולה להוביל לחויית אי-ביטחון קיומי מתמדת. פיצול תמונת המשפחה לתמונה הנורמטיבית הגלויה, שמאחוריה חבויה תמונה נסתרת, פתולוגית – מאלץ את חברי המשפחה להכחיש אותו חלק בעצמם המשתתף ביצירת התמונה החבויה. מנגנון ה"הזדהות עם התוקפן" מביא לכך שהילדים במשפחה מפנימים את הדחפים התוקפניים של ההורה האלים, גם על ידי חיקוי והעברה בין דורית, ובבגרותם עליהם להשקיע מאמצים כדי להיות מודעים לקיומם של דחפים אלה ולהשתלט עליהם.

אולם, ההשפעות אינן מסתכמות בכך. האילוץ להיות שותף שלא מרצון למערכת אלימה-נפשית, פוגע שוב ושוב באינטואיציה המוסרית של בני המשפחה ומשתק אותה. קיימות דוגמאות רבות לתהליך זה בתוך משטרים טוטליטריים, וגם בתוך ארגונים בעלי מסורת דכאנית. במשפחה, ההיפוך המתמשך בין טוב ורע שוחק את תחושת הטוב הטבעית לילדות המוקדמת.

בספרו "גוף ונפש לאור האנתרופוסופיה" בילר מתאר איך הנזק בהתפרצות זעם של הורה חודר את מעטפות המגן של הילד וגורם להלם עד כדי פגיעה במערכת המטבולית שלו (2). הפגיעה הנפשית חודרת מטה אל ה"גופים" הנמוכים. חוויית הפחד המתמשך מכבידה על גוף החיים המתפתח בשנות אמצע הילדות, ומחלישה אותו. חולשה שעלולה להופיע בהמשך החיים (ושתתבטא בבגרות  בנטייה לעייפות קיצונית, חולשה או בעיות במערכת העיכול, ועוד). טראומטיזציה חוזרת שמקורה במצבים שבהם ההורה מעורר פחד, תותיר בגוף החיים הילדי "גושים בלתי מעוכלים על ידי התודעה, שישובו ויצופו בעתיד אל פני שטח התודעה כהבזקי זכרונות בלתי נעימים או מפחידים" (6).

בגיל מבוגר יותר, איסור לדבר על היחס האלים מכריח נער/ה לפתח יחס כפול אל ההורה הפוגע. עימות איתו עלול להביא לנטישה – ממשית או נפשית, וכניעה לדרישותיו תעמיק את הקונפליקט הפנימי ותנציח חוויית רוע פנימי משתקת. נערה המקבלת את אהבת אביה על חשבון שנאתו לאחיה תחוש עמוק בליבה, שהיא רעה. סבל האח מיחס האב אליו ייכרך בהרגשתה ובתודעתה עם האהבה שקיבלה היא, ולכן תחוש אשמה על אהבה זו. יחס כפול זה גם עומד בסתירה לצורך העמוק באמת בשבעון השלישי.

כמבוגרים צעירים – בנים ובנות יגוננו לרוב על אימם כדי לשמר לעצמם חוייה הורית מיטיבה, לפחות מהורה אחד ואולי משניהם. הכחשת המערכת האלימה והגנה עליה יאפשרו לבנים בוגרים לשמר חוויה כוזבת של מערכת משפחתית "תקינה" ולהתייחס להתפרצויות האלימות כאל "תקלות" במקום לראותן כפי שהן – התעללות נפשית שיטתית ומתמשכת. הגנה זו כרוכה בהזדהות עמוקה של האם עם האב האלים ועלולה להותיר בבנים/ות תחושת בדידות קיומית עמוקה. עבור האם – האב הוא "הילד הנצחי" וילדיה שבגרו צריכים "להבין אותו" ו"להתחשב בו", ומתוך כך היא גם נוטה לפתח אטימות כלפי הצרכים הרגשיים של ילדיה.

 

אשמה אצל קורבנות של אלימות-נפשית

לעיתים מדובר בתחושת אשמה אובססיבית-כמעט, כאשר מחשבות האשמה-עצמית משתקות עולות וכופות עצמן על האדם. לפי ר.  שטיינר, מחשבות אלה עולות ממש מתוך האיברים הפנימיים. יש להן אופי מחזורי שבו המחשבה הולכת וצוברת תאוצה עד התעייפות. האדם אינו חפשי באמת "להזיז אותן הצידה". מחשבות אלה הן למעשה ישויות "כפיליות" (הנובעות מן ה"כפיל"), בעלות סף-רגישות גבוה. הן מתעוררות לפעולה בקלות מכל אסוציאציה וגוררות את האדם לכלא פנימי מייסר. אי-האפשרות להתגבר עליהן עלולה להוביל להרגלים המיועדים להשכיחן: אלכוהול, סמים, והתמכרויות נוספות. לעיתם הן הופכות לדבר היחיד החשוב באמת ולכן יוצרות חוסר עניין בחיים. האשמה-עצמית אינטנסיבית דוחקת את ה"אני" מאחיזתו ב"גופים" הנמוכים. בד בבד, מאמץ מודע של ה"אני" לקחת שליטה מחודשת על הישות כולה יכול לשחרר את האדם משליטתן.

 

מנגנון חוסר הבנה כביטוי של אלימות-נפשית

אצל כל אדם יש אזורים של חוסר הבנה, אולם אצל אנשים מסוימים פועל מנגנון נפשי של חוסר-הבנה אקטיבי, המופנה כלפי עניין מסוים וכלפי אדם (או אנשים) מסוים. חוסר ההבנה אצל אנשים אלה אינו נובע מחוסר יכולת להבין ולפעמים אף להיפך. כלומר, מדובר באנשים בעלי אינטליגנציה רגילה ואף גבוהה. מנגנון חוסר ההבנה מופנה כלפי נושא או אדם המעוררים בשומע פחד לא מודע מפני תכנים רוחניים-נפשיים, שהבנתם או התקרבות רגשית אליהם מאיימת באופן לא מודע לערער את המבנה הפסיכולוגי שלו. השומע מציב באופן אקטיבי (אך לא מודע) את חוסר יכולתו להבין – בינו לבין אפשרות זו. חוסר-הבנה זה נושא מאפיינים רגשיים ואינטלקטואליים שונים, אך תמיד יש לו אופי של תוקפנות-פסיבית (Passive aggressive). השפעת מנגנון חוסר-ההבנה כלפי האדם שעליו היא מופעלת היא  חווית אי הכרה ביסוד הרוחי שלו, ולכן נפשית היא פועלת עליו כמו חיטוט בפצע. היא גוררת אותו לנסות ולהסביר את עצמו שוב ושוב, לעיתים לאורך עשרות שנים, מתוך כמיהה נואשת שאינה יכולה לבוא על סיפוקה – שהאחר יבין. מנגנון חוסר ההבנה יכול להיות מופעל אף על נושאים הנראים תיאורטיים מופשטים. אולם, בבחינה מקרוב הוא תמיד נוגע למהות ישותו של האדם שעליו מופעל המנגנון. זו צורה חבויה מאד של התעללות נפשית ולכן קשה מאד לזהותה ולהתמודד איתה.

 

כישלון קארמתי וסליחה פתולוגית

אלימות נפשית יוצרת סדק עמוק במחויבות הקארמתית של הורה כלפי ילדיו. הרצון הטהור והבסיסי להיטיב עם ילדיו, לטפח אותם, להיות הורה טוב – כל אלה מוכתמים במערכת הרגשית האלימה. הורה אלים עשוי להיות אדם חם ואוהב, חכם ומוכשר – אולם האלימות הנפשית שבה ומנפצת את ההסכם המקודש שנחתם בין ישות רוחית אחת לאחרת, ואשר בה התחייבה אותה ישות רוחית להתמסר להבאתה לעולם ולגידולה של האחרת. איך אפשר להבין הפרה זו של המחויבות הקארמתית? האם מקורה ביחסים מחיים קודמים שבהם מילאה הישות ההורית (הנוכחית) תפקיד פוגע או אף קטלני בחיי הישות הילדית (הנוכחית), ולמרות המחויבות שלקחה על עצמה בין המוות והלידה מחדש היא אינה מצליחה לעבור תהליך טרנספורמטיבי שלם ולהשתחרר משרידי תפקידה בחיים הקודמים? זו אפשרות, לפחות.

אלה המנסים לחיות את חייהם לאורו של אימפולס רוחני מבקשים לרוב להתעלות ככל יכולתם מעבר לסימפטיות ואנטיפטיות שלהם כלפי אחרים, מעבר לכעסים ולטינות, ולסלוח. הם מבקשים שלא לשמור טינה, ולא לשמר כבלים של חובות קארמתיים (ר' פרוקופייב) אלא להמס ולשכוח עוולות שנעשו להם וע"י כך לאפשר יצירת קארמה חדשה. זו התכוונות פנימית ראויה ואף נשגבת, בעולם הממשיך להישלט במידה רבה על-ידי איבה ושנאה.

האם יש מצבים שבהם אין זה ראוי לסלוח? הפילוסוף הצרפתי-יהודי ז'אן אמרי, ניצול שואה, מדבר על ההכרח המוסרי שלא לסלוח. הוא טוען כי גל הסליחה לנאציזם ששטף את אירופה בשנות ה-50 וקרא לשכוח את מעשיהם הנפשעים, למעשה הביא לכך שהגרמנים בכלל, והנאצים בפרט – לא עמדו נכוחה מול מעשיהם, ולא הכירו במלוא אחריותם להם (1). מה היא אם כן סליחה פתולוגית בהקשר של אלימות נפשית בתוך משפחה? זהו תהליך של כעין סליחה ה"מתחפש" בתחפושת של תהליך סליחה ממשי, אך נגוע במכשלה יסודית.

בת-זוג, בן או בת של אב אלים שבים וסולחים לאב, ספק מתוך פחד, ספק מתוך השלמה, ספק מתוך הבנת אי-יכולתו להכיר באלימותו ("תסלחי לו, הוא כזה, היתה לו ילדות קשה, את יודעת שהוא מוגבל ביחסים שלו עם אנשים"). אולם סליחה כזו מנציחה את המערכת האלימה ולכן היא פתולוגית. הסליחה היא פתולוגית משום שהסולח כאן אינו חופשי שלא לסלוח. סליחה אמיתית – כוחה נובע מהיותה מעשה חופשי, המשחרר את הפוגע מפגיעתו. כאן הסולח כובל את עצמו להמשך היחס האלים ומאפשר לתוקפן להמשיך את דרכו הפוגעת.

 

איך כן להתמודד עם אלימות נפשית?

מובן שאין תשובה פשוטה, משפחות שונות זו מזו וזקוקות לדרכי התמודדות שונות. מובן, שביחד עם אלימות נפשית קיימים במשפחות אלה גם אהבה, קרבה, חמימות ושמחה, ממש כמו במשפחות "רגילות".

מפתח ראשון לשינוי המערכת המשפחתית נעוץ בתהליך העצמת בת-הזוג. אשה החשה את עצמה בטוחה מספיק בעצמה ובכוחותיה, תיטה פחות לקבל קשר פוגעני ומתעלל, כלפיה או כלפי ילדיה. העצמה  תוכל להתרחש לרוב רק בעזרת טיפול נפשי מקצועי, שיאפשר לאשה להכיר במלוא עוצמתה ומשמעותה של האלימות-הרגשית שלה היא חשופה.

מפתח נוסף קשור להתעקשות לחשוף את הסוד. לחשוף את האלימות המוסתרת והמוכחשת. זו אינה דרך קלה. חשיפת האלימות תיתקל תמיד באלימות נוספת, מכיוון שהאב (וגם האם) ינסו בכל דרך לשמר את הסוד ואת מערכת ההסתרה. קרוב לודאי שחשיפה תיתקל בהתנגדות גם מצד אחאים, הכפופים לאותה מערכת, הסכינו עם התנהלותה ואינם רוצים לזעזע אותה. אבל חשיפה יכולה לערער ואף למוטט את ההכחשה וההסתרה.

מהו, אם כך, תפקידו הרוחני של בן המשפחה החושף את הסוד?

גילוי וחשיפת אמת מול מערכות הנחושות לשמר את סודותיהן היו כרוכים תמיד במאבקים עזים ובגינוי. ג'ורדאנו ברונו, נזיר שחי במאה ה-16, כתב ולימד את מבנה היקום כפי שהתגלה על ידי קופרניקוס (בניגוד לידע שרווח בזמנו – שלפיו כדור-הארץ נמצא במרכז העולם, שטוח ואינו נע). ברונו נרדף על ידי האינקויזיציה, נכלא ועונה במשך 8 שנים ולבסוף הוצא להורג. רבים אחרים הוצאו להורג באירופה בתקופת ימי הביניים ולאחריה משום שלא ויתרו על אמונותיהם ועל מחשבותיהם, שנגדו את אלה של הכנסיה הקתולית השלטת.

בן למשפחה שיש בה אלימות נפשית, הנאבק להוציא לאור את האמת על המערכת האלימה (כמו גם נפגעות פגיעה מינית הנאבקות לגלות את הפגיעה, קורבנות פגיעה אחרים ואף עובדים החושפים שחיתויות במקומות עבודתם) נמצא, פנימית, במצב שיש בו הד עמוק להוצאה להורג על גילויה של אמת או של מחשבה אסורה. בתקופתנו לא יוצא להורג, אך גילוי האמת הקשה מול הקרובים המתנגדים לגילוי זה, יש בה טעם  נידוי וסכנת חיים. ייתכן, וזו השערה בלבד, שאצל חלק מן האנשים במצב זה, האימה המשתקת המלווה את גילוי האמת מעוררת זיכרון בלתי-מודע של הוצאה להורג מחיים קודמים. בן החושף את הסוד חווה צורך פנימי עצום לגלותו, צורך הפועל כשרות בעל עוצמה רוחנית עבור אחרים הנאבקים לשמר מערכות כוזבות. בו-זמנית, מתלווה לצורך זה חרדה או אימה עמוקה מפני גינוי ונידוי מצד הקרובים לו. אם נדמיין את תמונת ההוצאה הפומבית להורג בכיכר העיר, כשהנידון מובל אל הגרדום או אל המוקד, המונים סביבו כשהוא עומד לחצות את סף המוות, נוכל לראות את הבדידות המשתקת שבחוייה זו, ואיתה אולי גם את אפשרות ההתעלות הפנימית וההתמסרות הרוחנית. החושף סוד אפל, גם בזמננו, עובר חוייה פנימית דומה, ללא ההתרחשות החיצונית.

בכל גילוי אמת על מערכת של אלימות רגשית עלולים להתערב דחפים אגואיסטיים ונקמניים. עם זאת, כדאי לזכור שאנשים הנאבקים להשתחרר מכבליה של מערכת דכאנית, הם מהגיבורים הטרגיים של תקופתנו אף שאינם נאלצים לעלות בגופם על המוקד.

 

מקורות

1. אמרי, ז'. – מעבר לאשמה ולכפרה.

2. בילר, ו. – גוף ונפש לאור האנתרופוסופיה. הוצאת הומני. 2007

3. הרמן, צ. – רוח לא כבולה.  רומאן על חיי ג'ורדאנו ברונו. הוצאת כתר. 1983

4. פרוקופייב, ס. – המשמעות האוקולטית של הסליחה.

5. פרלמוטר-שבו, ע. - אלימות פסיכולוגית – מאמר באתר "סהר".

6. Rumke, A. - Exploring Psychiatry - a holistic approach - a journey into the realms of the human soul

7. אברמוביץ', ה. – אחים ואחיות: פסיכולוגיה, מיתוס, מציאות. הוצאת רסלינג, 2016.