שלושה היבטים של טיפול

פרק מספרו של הפסיכיאטר רודולף טרייכלר

תרגום: הגר דרור מליניאק. זכויות התרגום שמורות

לפני שמתחילים טיפול השאלה היסודית היא: האם טיפול באמת מוצדק כשאדם חושב במונחים של גורל? אם ה'אני' (אגו) אינו רק מקבל את המחלה אלא מהותית רוצה בה, האם נכון שניתן טיפול שיקח את המחלה? ואז עולה שאלה נוספת: האם הטיפול אינו שייך למחלה באותו אופן שבו המפתח שייך למנעול? האם ה'אני' של המטופלת אינו מחפש את הריפוי? המטופלת, הלא, מחפשת אחר המטפלת. תכופות מטופלים מרגישים שעכשו הם מצאו את המטפל  או הרופא שלהם, והרגשה זו מצביעה על כך שיש כאן קשר.

מצד שני אנו דנים כאן בטיפול שאינו סתם כך "מעלים" את המחלה בדרך שעושות זאת תרופות פסיכיאטריות כשהן ניתנות במינונים גבוהים כדי לדכא מצבי דיכאון או הפרעות נפשיות אחרות.

השוו לכך טיפול התומך במטופלת ומעודד ריפוי עצמי ועוזר לאנשים להתקרב לעצמם, שזו, אחרי הכל, גם מטרתה של המחלה. (ראו למטה את החלק הדן בטיפול ברמה הגופנית, והיבטים טיפוליים בפרק על סכיזופרניה).

בנפרד מכך, מתגלה היבט חדש באשר למניעה בספירת הנפש. אפשר ליירט מחלה פיזית (שאולי תתפתח מאוחר יותר למחלה פסיכולוגית) ברמת הנפש. ה'חינוך העצמי' שהיא מכוונת לעודד יכול להיות מושג על ידי האני לפני שהמחלה מתפתחת, והחינוך והאימון שאנחנו נותנים לילדינו יכול לרצף את השביל לכך. זו הדרך למנוע מחלה גופנית ומחלה נפשית גם יחד. גישה מניעתית המכוונת את עצמה לגוף, לנפש ולרוח תכוון לשלב שימוש בתרופות ובאמצעים אחרים כדי למנוע ברמה הגופנית וברמות הנפשית והרוחנית.

 

טיפול ברמת הרוח

כבר דנו בהיבטים של טיפול לרוח בהקשר של תסמונות התפתחותיות ותסמונות נוירוטיות. צורה זו של טיפול אפשרית רק כשפסיכולוגיה ופסיכיאטריה מתרחבות ומקיפות את הרוח. ביחד עם זאת, נוכל להתייחס למצבים פסיכולוגיים רק אם ניקח בחשבון את המהות ואת המטרה של התפתחות הנפש. טיפול המוגבל להעלאה למודעות של מה שמעיק על הנפש יישאר ברמת הנפש, ולא יחדור לבסיס הפיזי וגם לא לרוח כמקור ריפוי. הרוח חיה בנו דרך האני, ולכן הטיפול חייב בשלב הסופי שלו לכוון עצמו לאני הבריא של המטופלת, לפנות את הדרך כך שיוכל לחדור לנפש ולגוף. זה אומר שתרפיה ברמת הרוח היא תרפיית-אני, אף שאין הכוונה שמטפלים כאן ב'אני' עצמו.

כמה בתי ספר לפסיכותרפיה כיוונו למטרה זו. יונג הלך בכיוון זה עם העיקרון של אינדיבידואציה טיפולית ופרנקל עם הלוגותרפיה, שבה דנו מוקדם יותר. מכל מקום, ה'אני' יכול להפוך להיות גורם קונקרטי בעל השפעה תרפויטית מלאה, רק כשלוקחים בחשבון את ביתו האמיתי, מקור כוחות הריפוי שלו. בית זה הוא עולם של רוח, וכל תרפיה ברמת הרוח, כל מטפל שעבורו הפך עולם זה לממשות, הולך מעבר להיבט הנפש של המטופלת כדי ליצור קשר עם עולם הרוח.

טיפול ברמת הרוח מתרכז ראשית במאמץ להבחין במקור המחלה בביוגרפיה, משום שזה עשוי לתת למחלה משמעות גם ביחס לעתיד. ביחד עם זה, על המטפל לעורר או לחזק את המודעות למשימת החיים של המטופלת; זה דבר המגיע לשיאו רק באור של נפש התודעה באמצע החיים, אך יסייע להחלמה גם בתקופות מוקדמות יותר בחיים. צורה זו של דיאלוג תרפויטי תמיד תונחה על ידי העקרון שדנו בו בפרק על נפש התודעה: אור ההבנה הקולטת דרך הראש מוכרח להיות משולב עם חום הלב כדי שיתפתחו יחסי ריפוי בין מטפלת ומטופלת. בו זמנית חייב להיות חופש מלא. אסור שיהיה כל ניסיון להשפעה, ואין להציע דבר שהמטופלת אינה מבקשת, במודע או שלא במודע.

משמעות החיים ומשימתם הם גם עניין חברתי, ובמקרים רבים יש להשלים דיאלוג עם המטופלת על ידי דיאלוג עם שותפיה החברתיים; 'הגוף החברתי' של המטופלת זקוק גם הוא לטיפול.  לעתים נחוץ טיפול משפחתי. כשזה לא אפשרי כדאי לשוחח לפחות עם חבר משפחה אחד. גם לטיפול קבוצתי יש תפקיד, כי מטופלים לומדים בו ליצור מגע אנושי  עם קבוצה. כשיש תמה ספציפית לקבוצה, כמו 'חרדה' או 'טיפול באמנות', יש פחות סיכוי להיתקע  בענינים אישיים. כל ענין אישי מאד ואינטימי אינו שייך לקבוצה.

ישנם מטופלים רבים שטיפול כזה אינו אפשרי איתם. במקרים של פסיכוזה אקוטית או כרונית יהיו לטיפול כזה השפעות שליליות, אפילו יותר מאשר במקרה של הפרעות התפתחותיות עברייניות. תכנים מנטליים ורוחניים שה'אני' אינו מסוגל עוד להטמיע עלולים לעורר דלוזיות והזיות. במקרה כזה, יש למנוע ממטופלים להיחשף לתכנים כאלה, וגם למדיטציה.

תרפיה ברמת הרוח עדיין יכולה להיות שימושית במצבים כאלה, אך ללא תיווך מילולי. במקרים כאלה הגישה של המטפלת לרוח ולענינים שברוח מהווה בעצמה גורם תרפויטי. באופן לא-מודע, אנשים הסובלים ממחלה פסיכולוגית רגישים במיוחד למה שאחרים חושבים עליהם, ולאיך אחרים מדברים איתם. אם המטפלת משוכנעת שה'אני' של המטופלת אינו חולה  אלא מוחשך ומורחק, לא נחוצות מלים כדי שהמטופלת  תרגיש שהמטפלת פונה אל ה'אני' שלה כאל 'אני' בריא.

 

טיפול ברמת הגוף

צורה זו של טיפול מבססת עצמה על ההרחבה השניה הנחוצה בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה; הרחבה בכיוון הגוף. טיפול ברמת הגוף הוא הבסיס לכל ההפרעות הנפשיות. במקרים של פסיכוזה זה נמצא בחשיבות עליונה. עולה שאלה אם איננו נוטשים את העקרון של 'ריפוי מתוך הרוח' בנקודה זו.

טיפול ברמה הגופנית מבוסס בעיקר על טיפול תרופתי  המבוסס על גישה אנתרופוסופית לרפואה. תרופות אנתרופוסופיות פותחו לפי העקרון שלא רק הסביבה הפסיכולוגית יכולה לספק אימפולסים מרפאים; הסביבה הפיזית מספקת חומרים טבעיים כתרופות, אך אפשר להבין את הפעילות הרפואית שלהן רק אם נרחיב את תפיסתנו מעבר למחלה הנוכחית, למצב הרגעי, הרחק אל שלבים מוקדמים של האבולוציה האנושית.

בהתבסס על תופעות הניתנות להתבוננות, אפשר להיווכח כי הקוסמוס והחומרים הטבעיים שהוא מייצר, היו קשורים בקרבה רבה יותר לבני האדם בעבר, לעומת היום.  כדי למצוא את עצמם היה על בני האדם לוותר על קשר קרוב זה אל הקוסמוס. בני האדם הפכו בלתי תלויים בקוסמוס, והיה עליהם לפתח איברים  בכוחות  שבאו כדי לשרת את החיים שנחיו במודעות ערה. בכל אופן, כשהגיעה מחלה וגרמה לאדם להתרחק יותר מדי מהקוסמוס ומכוחות הקוסמוס הפעילים עדיין, היו תרופות שהצליחו לשקם חלק מהבריאות המקורית האמיתית. לחומרים מסוימים יש יחסים מרפאים  עם תהליכי איבר מסוימים משום שבזמנים קדומים הם היו קשורים לתהליכים אלה. הם מציעים כעת פוטנציאל מסוים ל'אני' להתחיל התפתחות חדשה, כעת על בסיס גופני, כי דרך החומר האיבר יכול לקבל ארכיטיפ קוסמי לאוריינטציה שלו. עקרונות שנזנחו בשלב מוקדם חוזרים כעת לבני האדם כחומרים מרפאים.

אפשר להבין קשרים כאלה רק מתוך חשיבה מדע-רוחית, וזה בעצמו מכוון אותנו לראות טיפול תרופתי כתרפיה מתוך הרוח; חומרים רפואיים לוקחים כאן מקום של מלים. יעילות הטיפול התרופתי תגדל ככל שהרופא יהיה מסוגל להתייחס אליו מתוך הרוח, וזו עוד דרך שבה הרוח מעורבת בטיפול המשרת את רוח המטופלת. בשילוב של טיפול תרופתי כזה ביחד עם טיפול שיחתי, המלים של הרופא יכולות להדהד ביחד עם מילת הבריאה הפעילה בתרופה. (ר. טרייכלר מוסיף כאן מספר אינדיקציות רפואיות ספציפיות לטיפול בחולים במצב פסיכיאטרי חריף – המתר').

 

טיפול ברמת הנפש

טיפול באמנות מחזיק עמדה אמצעית בין שני סוגי הטיפול שתוארו. הוא מהווה פסיכותרפיה במובן האמיתי, מכיוון שהוא פונה לחויית הנפש באופן הישיר ביותר. אתייחס לטיפול באמנות מאוחר יותר.

טלויזיה ומסכים אחרים מהווים ניגוד מוחלט לטיפול באמנות. משתמשים בהם לבידור והם, כמו טיפול באמנות, מכוונים לחוייה הנפשית, אך משיגים ההיפך מעבודה אמנותית יוצרת ופעילה. בעיקר אנשים הסובלים מבעיות פסיכולוגיות הופכים להיות פסיביים ככל שגדלה התלות שלהם במסכים. הם יחפשו יותר ויותר למלא את הריקנות הפנימית שלהם בזרם של דימויים וצלילים ולדכא את החויות המעוררות-חרדה שבמצבם בתכנים מרגשים המסופקים על ידי המדיה. זה ברור שכל חולשה של ה'אני' תתגבר. בהתחלה ל'אני' לא יהיה מספיק זמן כדי להטמיע את הרשמים שנספגו, ובהמשך לא יהיה ל'אני' הכוח לעשות זאת. במצבים כאלה גם תכנים של טיפול באמנות לא יוכלו להיות מוטמעים אצלם. שימוש במסכים מגביר בידוד חברתי, ואצל מטופלים כאלה זה יגביר הפרעות מגע. צפיה במסכים מחלישה את סירקולציית הנוזלים בגוף, וסיום הצפיה תכופות משאיר את הצופה בתחושת ריקנות/ חלל פנימי. ה'גופים' הגבוהים אינם מסוגלים לחדור במצבים אלה את ה'גופים' הנמוכים.