פרק שבע: נתיב האנתרופוסופיה

מתוך ספרו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד: אדם על הסף (הולנד, 1983)

תרגום מאנגלית: הגר דרור מליניאק. זכויות התרגום שמורות

 

בתרבויות הרוחניות הקדומות, אדם חווה את עולם הלילה כמקור האמיתי שלו. הוא חווה את ההתעוררות בבוקר ככליאה חוזרת שמתוכה שיחרר את עצמו בהדרגה, לא על ידי התאבדות, אלא ע"י התגברות על תשוקות ארציות והתמזגות עם עולם רוחי, עם 'הכל', ה'נירוונה'. למעשה, זו היתה חזרה למצב הוויה עוברי, לקיום שלפני הלידה.

במהלך האבולוציה, עולם הלילה הפך פחות ופחות מודע, עד שלבסוף נחווה רק בחלומות, הדורשים פירוש כדי שיתנו אימפולס כלשהו לחיי היום. בתנ"ך אפשר לראות דוגמה לכך: יוסף היה עדיין מסוגל לפרש את חלומותיו של פרעה, שבעצמו חי לחלוטין בעולם היום. בעולם החלום יכלו עדיין להימצא אינדיקציות כדי להוביל את העם. אולם היוונים כבר אמרו: 'עדיף קבצן בעולם החיים מאשר מלך בעולם הצללים'. ליוונים, היום היה חיים, הלילה – מוות. הם היו הראשונים כאינדיבידואלים של יום במלוא מובן המלה; הם בטחו בחשיבת היום שלהם, ולכן יכלו לפתח את הפילוסופיה. מאז, אדם-הלילה הוגלה לתחום האמונה.

הזכרנו את נובליס הרדנברג כדוגמה לאדם מודרני. אף שהיה משורר, היה מסוגל לעשות את עבודתו כמהנדס במכרות המלח במהלך היום, ובנוסף להפוך את אינדיבידואליות הלילה שלו מודעת לאינדיבידואליות היום. הוא היה מהראשונים שצעדו בנתיב מודרני של התפתחות משום שלא נסוג מהחיים כדי לקדם את התפתחותו הפנימית, כמו היוגי ההודי או המיסטיקאי של ימי הביניים, אלא צעד בנתיבו במלאות החיים.

 

התפתחות פנימית מודרנית אפשרית כאשר אדם חי חיים חברתיים בהתאם לנטיותיו, חינוכו, והאינדיבידואליות שלו – חיי יום המוקדשים לאחרים.

עבודה עבור אחרים יכולה להיות בחירה מודעת, ובכמה מהמקצועות זה מאד ברור. מבלי שידע, כל אדם עובד עבור אחרים בחייו התעסוקתיים. עם חלוקת העבודה בחברה שלנו אין אפשרות אחרת. אופה אינו אופה לחם עבור עצמו, אחר מייצר מכונות וברגים עבור אחרים, מבצע עבודה משרדית, או שופט אחרים בבית משפט בהתאם לחוקים שנכתבו ע"י אחרים. כך, בחיי היום שלנו, אנחנו כל הזמן חלק מרשת של יחסי אנוש.

אינדיבידואליות היום שלנו נלכדת בפארדוקסים בתוך הנטיות והחינוך שלנו. זה יכול לקדם או לעכב את ההישגים החיצוניים שלנו. במאבק זה אנחנו, במידה רבה, איננו חופשיים. אינדיבידואליות היום שלנו היא תוצאה של עברנו, מחיים אלה כמו גם מחיים קודמים.

אולם על בסיס החוזק של האינדיבידואליות שלו, אדם יכול להחליט לחפש סוג שני של חיים, חיים רוחניים, בצד חיי היומיום. יש הזדמנויות לעשות זאת, ואפשר להתחיל בפיתוח עניין בתוצרי חיי הלילה, למשל בתחום של אמנות ודת. אולם, אלה שינסו זאת יגלו במהרה גבולות מסוימים. אלה גבולות של הניתן לידיעה. של רגישות אמנותית, ושל חויות עבר דתיות.

זה הרוצה באופן מודע להעיר את אינדיבידואליות הלילה שלו באינדיבידואליות היום מוכרח לקבל החלטה לצעוד בנתיב של  התפתחות פנימית, המקביל לנתיב של תלמידי המיסטריות הקדומות.

מכל מקום, במקום לחפש צורות ישנות, אדם יצטרך לשאול את עצמו: מהו הנתיב לתלמיד במיסטריות החדשות?

המיסטריות החדשות אינן קשורות עוד לזמן או למקום מסוימים. אדם אינו יכול ללכת למקום מסתורין מסוים ולהישאר בו. המיסטריות החדשות נוכחות בכל מקום, בכל זמן, במלאות החיים. עלינו ללמוד לחיות בשתי רמות תודעה בו זמנית – האחת מכוונת לחיי היומיום והאחרת לאינדיבידואליות השניה המתעוררת, ללילה העולה למודעותנו. תודעת הלילה עוברת כחוט מעל התודעה הרגילה שלנו. אנו יכולים בכל רגע לאחוז בה ולחיות בתוכה, או יכולים לשחרר אותה כשהחיים דורשים זאת,  רק כדי לאחוז בה שוב מאוחר יותר ולהמשיך  איתה.

החיים הרגילים מציעים הרבה הזדמנויות לעשות זאת. עלינו לחכות לאוטובוס: במקום לצעוד הלוך ושוב בחוסר סבלנות, נוכל לכוון את תשומת הלב שלנו פנימה ולמשך כמה דקות למלא את עצמנו במחשבות  וברגשות שטיפחנו בזמנים אחרים במדיטציה שלנו. המדרכה הומה אדם, אבל בשקט ה-mind מופנה פנימה, עד כמה שהסיטואציה מאפשרת. זה אפשרי רק כאשר בזמנים אחרים עבדנו באופן שיטתי על התפתחותנו.

נתיב האנתרופוסופיה תואר ע"י רודולף שטיינר בכמה ספרים, החשוב מביניהם הוא: כיצד קונים דעת העולמות העליונים (הפרק על התקדשות). בנוסף, אינדיקציות להתפתחות פנימית אפשר למצוא בהרצאות רבות של שטיינר.

לתיאור מקיף של הנתיב האנתרופוסופי לאימון פנימי, אנו מפנים את הקורא לספרות הרלוונטית. בפרק זה כוונתנו לציין מה מאפיין נתיב זה. המחבר כמובן מונע על ידי נסיונו והעדפותיו הוא.

 

מתווה הנתיב האנתרופוסופי לאימון פנימי

אין כל דבר מגביל או כובל בנתיב מסתורין מודרני זה. ההכנה כוללת, בין השאר, אימון כמה איכויות נפש המוכרות לכל אדם, וכל אדם יכול להכיר בחשיבות הדבר.

רגעים של שלווה פנימית; התבוננות אינטנסיבית בעולם; התבוננות פנימית שקטה בפעולות התלמיד עצמו; היעדר משוא פנים כלפי אנשים אחרים; סובלנות לדיעות של אחרים; רגשות חמים כלפי החיובי שבאחרים; הכרת תודה למה שהעולם ואנשים אחרים נתנו לאדם בצעירותו ולאחר מכן; מתינות רגשית מבלי להיות קר לב. יש להתאמן על איכויות אלה במשך זמן רב ולהביא אותן להרמוניה זו עם זו. הכוחות המתפתחים בהכנה זו הופכים בהדרגה להיות חלק מהאופי. אנשים רבים מוצאים בגורל האישי שלהם תמריץ לפתח איכות אחת או אחרת; אדם שהחליט מתוך חופש להתפתח רוחנית עושה זאת באופן שיטתי ובהתמדה.

צעד נוסף הוא מדיטציה. זה כולל השתקעות אינטנסיבית בתוכן שאדם בחר או בדימוי שיצר. מדיטציה היא: להשתקע בתוכן אישי, באינטנסיביות ובהתמדה, במודעות מלאה. אין זו חזרה חסרת תודעה על מלים מבלי לדעת את משמעותן. אף שמלים אלה עצמן הן שמותיהן של ישויות גבוהות בשפה של תרבות אחרת.

באימון רוחני כזה שבחר בו, התלמיד ימצא בהדרגה את דרכו לתוכן שבזמן מסוים יוכל לקדם אותו הלאה. בספרות האנתרופוסופית אפשר למצוא שפע של תכנים המתאימים למדיטציה.

הרווח הראשון מנתיב פנימי זה, המעורר את אינדיבידואליות הלילה ביום, יהיה התחלה של מראה אימגינטיבי. בהתחלה דרך התבוננות חסרת פניות ואינטנסיבית בטבע, אדם נעשה בהדרגה מודע לדימויים האופיניים הקושרים אותו לכוחות היוצרים הפועלים מאחורי או בתוך עולם החושים הטבעי. זה מתחיל בתרגלים פשוטים, למשל: האם אני יכול לחוות את ההבדל האופייני שבין לבנה לאלון באופן כה אינטנסיבי שאוכל לרשום זאת בציור או לתאר במלים? האם אני רואה את 'הלבנה' ואת 'האלון' בפני עיני הפנימית כשני דימויים ארכיטיפיים?

גתה רכש ראייה אימגינטיבית זו על ידי שנים של התבוננות אינטנסיבית בעולם הצומח, שאיפשרה לו להגיע למראה פנימי של 'צמח' ארכיטיפי. הוא יכול היה לראות בפני עינו הפנימית את המטמורפוזה של צמח זה לכל צורות הצומח הקיימות, כפי שביטא זאת, אפילו בצורות צומח שאולי אינן קיימות, אך יכלו להתקיים.

התפתחות היכולת האימגינטיבית היא הצעד הראשון בדרך ל'ראיית נסתר מדויקת' מודרנית. אמנים רבים כבר פיתחו יכולת זו בעבר.

הצעד הבא (שאינו בהכרח מגיע לאחר זה שתואר) מוביל ליכולת לאינספירציה. פעילות על חושית זו מתייחסת למה שבעולם החושים  אנו מכירים כהקשבה.

כתרגיל, אנחנו יכולים להתרכז בהקשבה אינטנסיבית לצלילים בטבע, לקול האנושי, ולמוזיקה. יותר ויותר נשמע את מה שמאחורי הצלילים, מאחורי המלים, מאחורי הטונים. אנו רוכשים רגישות עדינה לאיכויות.

לאנשים מסוימים יש נטיה שמביאה אותם למגע קרוב עם עולם השמע היומיומי. חבר שלי, צ'לן ומנצח, אמר לי פעם, שככל שיכול היה לזכור, תמיד היה מוקף במוזיקה. הבעיה הגדולה של המלחין, כך אמר לי, היא הטכניקה, שבה אפשר לשלוט רק במאמץ רב, למקם עצמו מחוץ לזרם המוזיקה, ואז להתמיר אותה ולרשום אותה באופן מסודר כיצירה מוזיקלית. רק באימפרוביזציה מוזיקה יכולה לזרום באופן חופשי.

דוגמה נוספת שמצביעה על הגישה ועל ניסיון החיים הנדרשים כדי להיות מסוגלים להקשיב באמת היא שיר ילדים, שבו ילד מתלונן שלאבא ולאמא יש כה מעט זמן להקשיב לו. הילד הולך אז לסבתא, שיכולה להקשיב, והשיר מסתיים במלים: 'ברור שעליך להיות די זקן כדי להיות מסוגל להקשיב'.

בחיים הרגילים הקשבה 'אמפתית' זו היא תכונה מקצועית של מטפלים; תרגול חוסר משוא פנים, סובלנות ואיזון רגשי – הוא תנאי מקדים לסוג זה של הקשבה.

כלומר, ישנם מקצועות טיפוליים בתקופתנו שכבר מחייבים צעד בכיוון של נתיב התפתחות פנימי, אולם גם כאן יש צורך בשיטתיות ובהתמדה. אז, יהיו רגעים שבהם ידבר  קול פנימי ויאמר יותר משהאדם יודע. עולם גבוה מבקיע דרך, ואפשר להבחין בינו לבין הפנטזיה הפנימית. אפשר לתאר נתיב זה כשיחה עם האני הגבוה שלנו.

ברמה גבוהה יותר אינספירציה מובילה ליכולת להבחין בין מה שמתגלה מהעולם הפנימי המודע שלנו לבין מה שדוברים אלינו כוחות גבוהים אובייקטיביים, חיצוניים לנו. אינספירציה מובילה לודאות פנימית בלתי ניתנת לעירעור.

באימגינציה, חשיבה הופכת לאיבר קליטה רוחני, ובאינספירציה רגש הופך לאיבר קליטה רוחני. כוח הנפש השלישי, הרצון, יכול להתפתח לאינטואיציה. גם כאן על האדם ללמוד להבחין במהלך ההכנה בין משאלות ותשוקות של אינדיבידואליות היום, המעוררים לפעולה, לבין מעשים של האינדיבידואליות השניה, הלילית. כתירגול מכין חיוני להתאמן באומץ ובחוסר פחד בחיי היומיום הרגילים כמו גם ב'נוכחות של ה-mind'. האחרונה מאפשרת לנו לזהות את הרגע לפעולה אינטואיטיבית כשהוא מגיע, לקפוץ לתוך מהלך האירועים ולבצע את חובתנו הגבוהה.

לפעול מתוך אינטואיציה (ואין כאן הכוונה לאינטואיציה במובנה המקובל, שמתייחס יותר לחוש אינסטינקטיבי אמוציונלי לעשות את הדבר הנכון) הוא לא משהו שאפשר לשלוט בו בקלות. אדם יכול להאבק במשך שנים עם השאלה: 'לו רק הייתי יודע מה אני באמת צריך לעשות'. אם אדם אינו מוכן לסבול את זה ולעבור לילות ללא שינה, בעודו מעונה על ידי שאלה זו, הוא אינו יכול לפתח את היכולת לתפוס את השור בקרניו כשנעשה ברור מה עליו לעשות.

אינטואיציה מדברת אלינו דרך 'הזדמנויות'. זה שאינו מוכן מאפשר להזדמנויות לחמוק, אף מבלי שיחוש בהן; זה שמוכן, אוחז בהזדמנות משום שהיא מהווה תשובה שחיכה לה. באינטואיציה, אדם נפש-הרוח, אינדיבידואליות הלילה, מדברת אלינו דרך העולם; אינטואיציה מגיעה אלינו מבחוץ! בשיחה אחרונה עם חבר נעורים, רודולף שטיינר אמר: 'שים לב לשאלות שאתה שואל. בשאלות הקארמה שלך מבטאת את עצמה'.

נתיב ההתפתחות המוביל לאינטואיציה דורש שאדם יכין את עצמו לזהות שאלות, מכיוון שהן לרוב נשאלות לא במלים, אלא מתוך סיטואציות. רק כמה פעמים בחיים יכול לקרות שבהתעוררות בבוקר, אינטואיציה, הנראית כמגיעה מהשינה, עומדת לפניך, מעובדת עד לפרט האחרון. אז אתה רועד כמו עלה, חדור על ידי רצון גדול בהרבה מרצונך שלך, ותוהה בחרדה: 'מדוע  אני מוכרח לעשות זאת? זה מפריע לי בתכניותי, זה יותר מדי בשבילי'.

האינטואיציה הגבוהה ביותר מתוארת בברית החדשה באפיזודה בגת שמנים, שבה הכריסטוס נעשה מודע לכך שהוא עומד לפני הצליבה וקורא ביאוש: 'קח את הכוס הזו ממני'. קריאה כזו יכולה להישמע בחיי כל אדם, במידה כזו או אחרת, אך עבור האדם היא זו: 'קח את הכוס הזו ממני'. כשאדם בכל זאת שותה מהכוס, הוא מגלה שפעולה מתוך סיטואציה כזו גם יוצרת כוחות גדולים בהרבה מהיכולות הרגילות.

בפעולה אינטואיטיבית, אדם חש עצמו כמכשיר עבור כוחות גבוהים. עליו לשים בצד את גורלו האישי. הוא הופך עצמו זמין למה שיש לעשותו ברגע מסוים זה בהיסטוריה התרבותית.

 

מה שתואר כאן עוסק בצעדים הראשונים לעבר אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. מהי מהותם של שלושת אלה עבור המתקדש המודרני, אפשר ללמוד מעבודתו ומהביוגרפיה של רודולף שטיינר. אנשים רבים נמצאים איפשהו לאורכו של נתיב זה. אולם, במאה ה-20 לא היה אדם שניצב באופן כה מלא בתרבות ובידע של זמנו ובו זמנית חי באופן כה מודע בעולם הרוח כרודולף שטיינר. כל עבודת חייו, כמו גם הביוגרפיה שלו, מעידות על העובדה שהוא ניצב במודעות מלאה בעולם היום ובעולם הלילה גם יחד.

 

הזכרנו כבר שאינטואיציה מגיעה מהחוץ, בניגוד לאינספירציה, המגיעה מבפנים. האחר מבטא עבורי את הקארמה שלי, את משימתי בחיים.

אדם אינו צריך לצעוד בנתיב לבדו. קבוצה של אנשים הקשורים בחיי הרצון שלהם, למשל עובדים ביחד, ולכן חולקים גורל משותף, יכולה לצעוד בנתיב ביחד. קראתי פעם לקהילה כזו 'קהילת אחריות'. כל אדם בקהילה כזו לוקח את נתיבו שלו, אולם תלוי גם באחרים. התייחסות לנתיב של האחד קשורה למה שעושה האחר. אפשר לבטא את זה במלים או ליצור מצבים  שבהם האחר יכול להיות יצירתי, וכן הלאה. ארכיטיפ של קהילה כזו הוא קהילת פנטקוסט (חג השבועות הנוצרי) של השליחים (בברית החדשה), או קהילת השולחן העגול של המלך ארתור.

תשומת הלב מופנית כאן אל האחר ולא לעצמי. אדם עוזר לאחר, נושא אותו, ועומד מאחוריו כשהאחר מבצע את משימתו בקבוצה ומחוץ לה. מי שהיתה לו הזכות לעבוד בקהילות כאלה, יכול היה לחוש שהוא יכול לפעול מתוך טוטאליות גם כשעליו לעבוד לבדו במקום כלשהו בעולם. הוא 'מכוסה'.

קבוצה כזו אינה כת, שבה אדם מוותר על זהותו כדי להשתחרר מהאגו שלו ברוח הקבוצה. להיפך, זה דורש דרגה גבוהה ביותר של עירנות לצרכי העולם, ומחויבות עמוקה להיענות לשאלותיהם של אחרים. כל תובנה וכל מיומנות של הפרט זמינים עבור כל הקהילה. זה הפוך ממה שחוויתי שקורה בין העובדים בכמה אוניברסיטאות. הם שמרו לעצמם את מחשבותיהם ואת תוצאות מחקריהם משום שחששו שמישהו אחר יפרסם אותם בשמו ויגנוב את תהילתם.

מצד שני, הכרתי גם צוותי מחקר שעבדו בצמידות, לפחות בתוך תחום התמחותם. ההבדל הוא עדיין המטרה המשותפת: מהי המחויבות שלך? מהי משימתה של הקבוצה בעולם? באיזו מידה אתם תומכים זה בזה מחוץ למרחב העבודה, כבני אדם החותרים למשהו?

 

בנתיב המסתורין החדש, המבטא עצמו באימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה –  מכשיריו של אדם היום, חשיבה, רגש ורצון - הופכים למכשיריו של אדם שני, אדם הלילה. זוהי הדרך אל האני הגבוה, אל ה'עצמי', שמתוך עולם הלילה מתלווה אלינו בנתיב חיינו בחיפוש אחר הצעד הבא בנתיב ההתפתחות, כל הדרך במהלך חיים רבים.

האינדיבידואליות הראשונה, אדם היום, עוצבה מן העבר, מהקארמה של חיים קודמים. זו הסיבה שאדם אינו חופשי כאינדיבידואליות יום. הוא מוכרח לקבל את עברו שלו ולקחת אותו כנקודת התחלה כדי להתקדם בחיים הנוכחיים.

הכוח להמשיך מגיע מהאינדיבידואליות השניה, מהישות הנפשית-רוחית בתוכנו שבמשך היום מחוברת לאינדיבידואליות הראשונה, אך משחררת עצמה בלילה ושואבת מעולם הרוח אימפולסים כדי להציב את מטרותיה. בכל לילה מעשינו נשפטים, בכל לילה אנחנו מחדשים את מטרות חיינו. עם זה אנחנו מתעוררים בבוקר, אך מוסחים על ידי הרשמים הויזואליים והצלילים של עולם החושים.

זו נחיצות עבור האדם המודרני להיהפך מודע לאימפולסים מהלילה בתודעת היום כדי שיוכל לזכור את משימת חייו בעולם רוגש זה וכדי שיקבל את הכוח לממש משימת חיים זו.

להיסטוריית החיים החיצונית של אדם היום אנו קוראים ביוגרפיה. לסיפור החיים הפנימי, המובא לחיי היום על ידי אינדיבידואליות הלילה, נוכל לקרוא היסטוריה רוחנית של האדם,  pneumography, אנלוגי לביוגרפיה. ב-pneumography  זו, הקארמה הופכת נראית, לא מתוך העבר, אלא לתוך העתיד. אדם 'לנצח חותר, מתאמץ מאד', יוצר את עתידו שלו, אשר בחיים הבאים יהווה שוב נקודת פרידה.

תודעה זו יכולה לעורר התלהבות ללכת לאורך נתיב ההתפתחות שתואר כאן. זה נכון יותר ככל שאדם יודע שכל אדם נקרא לתת את תרומתו למען התפתחות נפש התודעה לא עבור עצמו בלבד, אלא כחלק מהאנושות. המשימה בתקופת נפש תודעה היא עשיית הטוב, ובעיקר בענינים קטנים של החיים החברתיים, בין אנשים. הכוח המניע שנותן לנו השראה לעשות זאת הוא כוחו של הלב, המתאחד עם העולם באהבה. נתיב ההתפתחות הוא חלק מהאמצע, נולד על ידי כוחות הלב. כל צעד שאדם באמת עושה מרצונו, קטן ככל שיהיה, הוא חשוב, לא רק בעבור עצמנו, אלא עבור האנושות כשלם.

כמה אנשים נקראו לבצע מעשים היסטוריים. כולנו נקראים להפיץ אור וחמימות בחיי היומיום הרגילים. זוהי תרבות הלב שנחשבת כאן ועכשו.

זה שחי באימגינציה, רואה בכל הצורות את הארכיטיפ.

זה החי באינספירציה, מפתח את תרבות הלב.

זה החי באינטואיציה, פועל מתוך הרגע, ומגיע להישגים.

כמה נקודות מבט מעשיות

כדי להיות מסוגלים ללכת בנתיב המדיטטיבי שתואר נחוץ ליצור בנפש תנאים להתפתחות בריאה. רודולף שטיינר דיבר על ה'הכנה' הכוללת ביצוע תרגילים במקביל למדיטציות.

נזכיר כמה מהם. בספרים שהוזכרו קודם, הם מתוארים בפירוט רב. יותר מזה,  הדרך שבה מתאר אותם רודולף שטיינר הופכת את הקריאה עצמה לחלק מהאימון. זו סיבה נוספת להמליץ שספרים אלה ייקראו שוב ושוב.

ראשית נחוץ לפתח  סבלנות, כדי להיות מסוגלים להמתין להתפתחותם של התהליכים הפנימיים.

חשוב גם לוודא שקיים ריתמוס בחיים. על האדם לתת משמעות חדשה לריתמוס היומי והשבועי שלו. לחוות את ריתמוס השנה יכול להביא למפגש בין האני לבין העולם. המימרות (verses) השבועיות שכתב רודולף שטיינר, העוקבות אחרי מהלך השנה, יכולות לסייע בכך.

על האדם למצוא יחסים חדשים לא רק עם הטבע, אלא עם התרבות האנושית. מבלי ללמוד את התרבות האנושית, אדם אינו יכול להתקדם כיום בנפש התודעה. חשוב לשים לב למחשבה האנושית בשלבים שונים של התפתחות, ולקבל תחושה של התפתחות תפיסות העולם ודימויים של האדם. רק אז אתה יודע היכן אתה עומד מבחינה רוחנית כאדם מודרני, והיכן נחוץ להמשיך לעבוד.

בדרך זו יכולה להתעורר תחושה, ההופכת לוודאות פנימית, שהינך חלק מקוסמוס רוחני גדול, בו לכל אדם, במידת חופש גוברת, יש גם אחריות הולכת וגוברת על המשך ההתפתחות. זה נכון לא רק לגבי בעיות אקולוגיות ושימוש לרעה בכוחות טבע, אלא גם ובעיקר ביחס להמשך התפתחות החשיבה האנושית ולמוסריות הפעולות הנובעות ממנה.

בהכנה לאימגינציה, אפשר לעשות מאמץ ליצור תמונות מתוך מחשבות. דימויים הם יותר בעלי משמעות מאשר הגדרות מופשטות. לדימויים יש תמיד תוכן חשיבתי, ערך רגשי, וערך מוסרי סימבולי. תקופתנו סובלת מכך שערכים אלה נעלמו מהחשיבה. עלינו לחדש אותם באופן מדע. אז הדימויים מדברים אלינו, והטבע והאמנות דוברים גם הם שפה חדשה.

ששת התרגילים הבסיסיים חשובים. הם נקראים משניים, משום ששטיינר המליץ תמיד לתרגל אותם במקביל לתרגילים המדיטטיביים. אולם אפשר גם להתייחס אליהם כאל גרעין נתיב ההתפתחות האנתרופוסופי משום שהם נוגעים לנפש האנושית, שהיא 'שלב' של נתיב ההתפתחות כולו. הם פועלים באופן מבריא על היחסים שבין האני לבין כוחות הנפש – החשיבה, הרגש והרצון.

ששת התרגילים הם:

1. שליטה בחשיבה

2. שליטה ברצון

3. שליטה ברגש

4. סובלנות פנימית

5. פתיחות מחשבתית

אכשמבצעים תרגילים אלה (הם מתוארים בפירוט בכיצד קונים דעת העולמות העליונים) מתגלה שאת שלושת הראשונים אפשר לתרגל במודעות כפעילות אינדיבידואלית, אולם את שלושת האחרונים יש לתרגל כחלק מהחיים עצמם. אפשר לתרגל פתיחות, למשל, רק בחיים חברתיים שיש בהם הרבה מגע אנושי, כך שאדם שוב ושוב מוצא את עצמו באופן לא צפוי במצבים שבהם עליו לאתגר את הדיעות הקדומות שלו.

בנתיב מודרני זה של אימון פנימי אדם יכול לשאול בעצתו של מתקדש, אולם הוא אחראי בעצמו על קצב ההתפתחות שלו, וכן לסדר ולתוכן של נתיבו. בהדרגה, מתפתח איבר המזהיר מפני התקדמות מהירה מדי, או כשאדם עצל מדי ואינו עושה את מה שנחוץ. אפשר לקרוא לאיבר זה 'מצפון אזוטרי'. זהו הגורו הפנימי שלנו.

כשאדם צועד בנתיב זה, הוא פוגש את הצעדים הבאים כאילו הם מציעים את עצמם, והוא/היא חופשי/ה לחלוטין האם להשתמש בהם או לא. כשמחליטים על צעד, יש להיצמד להחלטה. ויתור קל דעת יגרום נסיגה רצינית ומשבר מצפוני חמור.

 

בחברה המערבית הנוכחית שלנו, חומרנות גרמה לריקנות נפשית קשה, ואנשים רבים מחפשים 'הגשמה'. זו הסיבה לכך שחיינו הרוחניים מוצפים בדרכים ישנות רבות של התפתחות רוחנית, מהודו, פרס העתיקה , איסלם (סופיזם) ויפאן (זן). כולן מציעות, במידה מוצדקת יותר או פחות, נחמה לנפשות צמאות, והצלחה בעסקים.

העמדה של אנתרופוסופיה בתוך כל זה צריכה להיות ברורה, במידה שבה רק נתיב זה קושר את התפתחות החשיבה בנפש התודעה המערבית. מטרתו של נתיב התפתחות זה אינה אושר אישי גדול יותר או יותר הצלחה בעסקים, אלא התעוררות למודעות לאחריות שיש לנו לאבולוציה של האנושות כשלם. זו הסיבה שנתיב זה מתחיל ביכולת העכשווית שלנו לחשיבה בהירה, כפי שהתפתחה במדעי הטבע. מכאן, הוא מוביל חשיבה מדע-רוחית  המכוונת לעתיד.