פרק 1: האדם על הסף

מתוך ספרו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד: אדם על הסף (הולנד, 1983)

תרגום מאנגלית: הגר דרור מליניאק. זכויות התרגום שמורות

 

הנחת היסוד של ספר זה היא הצהרה של רודולף שטיינר:

"האנושות חצתה את הסף". גבולות בטוחים שהקיפו את תודעתנו במשך המאות הקודמות אינם בטוחים עוד. בעיקר הגבול הפנימי, לעבר התהליכים הפנימיים של גוף ושל נפש, הפך בלתי מהימן.

כוחות כפייתיים ובלתי מוכרים חודרים אל תודעתנו ודוחפים פחדים, כפיות, ניכור ודיכאון אל פני השטח.

הסימן הראשון לכך הגיע במפנה המאה ה-20, לפני כ-80 שנה, בפסיכואנליזה. בתחילה היא הושמצה והושמה ללעג על ידי אלה שעבורם גבול התודעה היה עדיין יציב כסלע, אך במהרה חדרה לחיי התרבות. כיום קשה לדמיין סיפור או סרט קולנוע ללא צלילים עיליים פסיכואנליטיים.

תחושת החרדה גוברת משנה לשנה. זה לא ייתכן! אדם אמור לכאורה להיות בריא גופנית, ומסתגל היטב מבחינה נפשית, כלומר שתהיה לו תודעה  'הגיונית', המכוונת לעולם המוחשי החומרי הנגלה לעין.

במאה ה-20 השימוש בסמי הרגעה ובאלכוהול עלה מדי שנה. לקראת סוף המאה, צריכתם הוכפלה פי ארבעה, ועדיין ממשיכה לעלות בכל חודש. מה בעצם קורה?

כוונת ספר זה היא ליצור הבנה עמוקה יותר של תופעות אלה מנקודת המבט של אנתרופוסופיה ותמונת האדם שלה. אנתרופוסופיה מספקת תובנות בתחומים שעדיין מעורפלים עבור ההבנה הרגילה שלנו. תובנה אמיתית מעצבת בסיס להתגברות על חרדה ועל פחד. הבנה מגרשת פחד.

כשאדם הולך לטיול בשדות בשעת בין-ערביים, ולפתע מבחין בערפל שלפניו בדמות אדם העומד על השביל, הוא נתקף בפחד. ואז מגיע הגילוי כי זהו רק שיח. ההולך נושם בהקלה, וליבו נרגע. כשאנחנו מזהים את התופעה, נעלם הפחד מהלא-ידוע, ואנחנו יכולים להתייצב עם האני שלנו מול המצב בשלווה.

בפרקים הבאים ננסה להביא תהליך כזה של סילוק הפחד מהלא-ידוע. נעשה זאת על ידי הגעה להבנה שאנו עוסקים כאן בתהליכי התפתחות נחוצים ומוצדקים  עבור האנושות המערבית – תהליכים טבעיים כמו התחלפות השיניים וההתבגרות המינית. טבעיים גם כמו השינויים שהאנושות חוותה במעבר מימי הביניים לתקופת הרנסאנס, ולעידן החדש שהביא את הדחף לתגליות חדשות.

מה שקרה אז היה הופעתו של דחף שאין לעמוד בפניו, להסיט את תשומת הלב מהשערות פילוסופיות אל העולם עצמו, שנראה כפלנטה לא ידועה שיש לחוקרה – ולטבע, שנתפס כמקור של עושר שופע שיש לנצלו. וכעת מופנית תשומת הלב לעבר עולמנו הפנימי באותו כוח שאין לעמוד בפניו.

במקום מסעות גילוי ליבשות לא נודעות, מתקיים חקר הטריטוריות הלא-נודעות בנפש האדם עצמו. גבולות מעוררי אימה נחצים. בעבר היה המסע מערבה בבחינת טאבו; היית אמור להגיע לקצה העולם שם, וספינות היו אמורות להילכד במפל מים אדיר וליפול למעמקים לא יתוארו של אין. כעת, זהו טאבו לחצות את גבולות תודעת היום המוכרת משום שבעבר האחר אדם ייגרר אל חוסר השפיות של האין.

מכל מקום, בדיוק כשם שספינות ששטו מערבה למעשה גילו יבשת חדשה שהיו בה פלאים חדשים ואוצרות חדשים, כך יכולים אלה המשלימים את המסע פנימה בתודעה מלאה לגלות שם פלאים חדשים ואוצרות חדשים.

המקום שבו החשיבה המדעית טועה הוא כשהיא מדמיינת שבאופן מהותי האנושות התייחסה תמיד לעולם באותה דרך כפי שעשתה זאת ב-150 השנים האחרונות – שפשוט הפכנו להיות חכמים יותר מאבות אבותינו המטומטמים ובעלי האמונות הטפלות. שכעת, לבסוף, הפכנו הגיוניים ומדעיים, וכך זה יישאר לתמיד.

אולם אין זה פועל בדרך זו! כשם שבעבר ננטשה הסכולסטיקה כצורה העליונה של ידע, והוחלפה על ידי המדע, אנו חווים עכשו זמן שבו, כחלופה לחשיבה של מדעי-הטבע,  יש דרך חשיבה שמנסה לחקור חומר ורוח במידה שווה.

ננסח זאת אחרת: כל התרבויות העתיקות התבססו על תפיסת עולם רוחנית שבה העולם האלהי נתפס כבורא. המציאות היחידה היתה מציאות רוחית. חומר היה מאיה, עולם אשלייתי. היוונים הקדמונים עדיין חיו בעולם שמיימי זה במידה רבה, אולם פיתחו עולם חדש של אידיאליזם, שבו מאחורי כל תועה חיצונית נחוותה האידיאה כסיבה וכבוראת. עולמנו החדש יודע רק על חומר,  והוריד את העולם השמיימי ואת עולם האידיאות לתחום המשאלות הילדותיות. בחומרנות, חוקי הטבע והמקרה מהווים סיבה וגם בורא לכל, ורוח היא מאיה, עולם אשליה.

אולם במאה ה-20, המטריאליזם הקלאסי חצה את נקודת השיא שלו. אנו עומדים לפני הצעד הבא: אל "ריאליזם רוחני", שבו חומר ורוח שניהם ממשויות ונמצאים באינטראקציה מתמשכת.  "אין רוח ללא חומר, אין חומר ללא רוח". הצהרה זו של רודולף שטיינר מראה שהיה ריאליסט אמיתי (1).

ספר זה נכתב מתוך תפיסת עולם ריאליסטית זו, כפי שהתפתחה באנתרופוסופיה.

 

אדם מודרני חי בין שני גבולות. האחד הוא גבול ההתבוננות. אנו צופים בחיצוני שבתופעות. רואים בכל מקום את פני השטח החיצוניים. כשאנו רוצים לדעת מה נמצא מתחת פני השטח, וחותכים לשניים את האובייקט שבו אנו מתבוננים, נוצרים שני פני-שטח חדשים. אפילו בעזרת ההגדלה העצומה ביותר שאפשר לדמיין של המיקרוסקופ האלקטרוני אנו רואים רק את פני-השטח של חלקיקים קטנים יותר, עד שהחלקיקים מתמוססים לכוחות היפותטיים לא-חומריים, שאפשר להסיק עליהם רק דרך פעילותם.

מבט האדם החוצה פוגע בפני-שטח, המתגלים באמצעות תאורה.

מבט האדם פנימה, לתוך נפשו (פסיכה), פוגע בקיר חשוך, שעליו מוצגים רק זכרונות. מה שמתרחש מאחורי מראה זו של זכרונות, בתהליכים אורגניים ותהליכי נפש לא מודעים, חומק מההתבוננות הישירה שלנו כפי שהכוחות הפועלים בטבע חומקים ממנה.

בדרך החוצה אנו נעזרים במכשירים מגדילים או מקטינים כדי לחדור למהות הדברים. בדרך פנימה אנו מנסים להגיע לידיעת מהות העולם שמאחורי מראת הזיכרון באמצעים כמו ניתוח חלומות, היפנוזה, וחקירה של תופעות פסיכולוגיות.

אך גם כאן, איננו מגיעים רחוק יותר מאשר תיאור תהליכים של העולם הלא-מודע במונחי המודע. כך, הישות האנושית חיה בין שני גבולות שאינה יכולה לחצות בתודעת היום שלה.

רודולף שטיינר תאר את שני הגבולות הללו בהרצאה משנת 1918. הוא צייר תרשים, המשוחזר כאן בגרסה פשוטה יותר (2). ישנם כוחות הפועלים מהקוסמוס שרק נוגעים בגבולות העולם הנתפס בחושינו, מבלי לגלות עצמם.

 

(תרשים)

 

כוחות פעילים המבעבעים מעלה ממערכת חילוף-החומרים של האדם לוחצים כנגד גבול הזיכרון.

קוסמוס מבחוץ ומערכת חילוף-חומרים מבפנים הם שני העולמות הלא-ידועים. המדע קבע נחרצות שאין ביכולתנו לחדור למהות המציאות. הדוגמה 'אין לשאול שאלות העוסקות בחקר ההוויה'  משמעה: אין לשאול שאלות על  קיום הדברים. אנו מורשים לשאול רק על איך כוחות היקום פועלים, לא מה הם. כך אנו יודעים מספיק טוב איך מטען חיובי או שלילי פועל, אך איננו יודעים מהו מטען. וכשאנו מכנים זאת 'אנרגיה', אין זו יותר מאשר מילת הסבר. כך מראה החומרנות את האופי הכופר היסודי שלה, אך ביושר, לכל הפחות (לפחות במקרה של משכילים אמיתיים – לא במקרה של אלה העוסקים במדע פופולרי ומציגים אותו כאילו שלתת למשהו שם זה כמו להסביר אותו).

לחומרנות שני גבולות. הצעד לריאליזם דורש לחקור גם את הרוח, ביחסי הגומלין שלה עם החומר. זה אומר שיש לפרוץ את הגבול החיצוני ואת הגבול הפנימי, ולחקור את ה'ישות' הרוחנית באותו דיוק שלמדנו לעשות במדע. ריאליזם במובן זה אינו צעד אחורה לתפיסות עולם ספיריטואליסטיות ישנות, אלא צעד קדימה, שלמעשה התאפשר רק על ידי תפיסת העולם החומרנית, עם ההתבוננות המדויקת ושיטות הנהלים הקפדניות שלה.

כהקדמה, מובא כאן סיכום שיתן לקורא.ת רושם של מה שאפשר לצפות מקריאת ספר זה.

 

'האנושות חצתה את הסף': כוחות לא מוכרים חודרים לתודעה מתוך ה'לא-מודע'; הם יוצרים בלבול, המתגלה דרך פחדים, דיכאון וכדומה. עלינו להביא סדר ולחזק את עולם הנפש, כדי לשמור אותו מאוזן. אפשר לעשות זאת רק על ידי האני של האדם, על ידי האינדיבידואליות שלו, המוצאת עצמה היכנשהו בנתיב התפתחות ארוך. בנתיב זה לאדם יש עבר, משימה שהטיל על עצמו עבור ההווה, ועתיד שבו פירות החיים הנוכחיים יעצבו את הבסיס למשימה הבאה.

בכל התגשמות, בכל צעד בתהליך ההתפתחות, נוצר מבנה נפשי ביחד עם המבנה הגופני הניתן על ידי התורשה. במבנה הגופני ישנן כמה איכויות נתונות: ראשית הגוף הפיזי, העשוי מחומר; שנית מערכת כוחות חיים החודרת את הגוף הפיזי, בונה והורסת אותו כל הזמן – ומכונה גוף אתרי או צמחי (=גוף חיים. המתר'); ושלישית, מערכת של תופעות ומנגנונים נפשיים חייתיים, המכונה גוף אסטרלי, או לפי אריסטו, הנפש החייתית (=גוף הנפש. המתר').

אדם נולד עם גוף פיזי, כוחות צמחיים, וכוחות נפש חייתיים. האני צריך עדיין לחדור 'מכשירים' אלה ולהפוך אותם לאנושיים.

תהליך האנשה זה הוא משימת המחצית הראשונה של החיים; בהמשך לכך הכוחות שהואנשו יכולים לשמש להמשך ההתפתחות. התפתחות זו מתרחשת תמיד באינטראקציה עם בני אדם אחרים. בקבלה ובנתינה אנחנו הולכים בנתיב החיים האינדיבידואלי שלנו, ומרחיבים את ה'כשרונות' שאיתם התחלנו את החיים. את זה אנחנו לומדים מהמשל על המטבעות (3).

לאדם יש תפקודי נפש חייתיים במשותף עם החיה. מספירת החיים עולים דחפים המוקדשים לשימור החיים: אכילה, רבייה, בניית קן והגנה על טריטוריה – כל הדחפים שיש לאדם במשותף עם החיה.

מנגנון גירוי-תגובה עיצב את הבסיס לפסיכולוגיה התנהגותית. פסיכולוגיה חומרנית רואה מנגנונים אלה כחיי נפש 'אמיתיים יחידים', ורואה דחפים ותשוקות 'עילאיים כביכול' כבריחה מהמציאות. פסיכולוגיה זו אומרת כי אל לאדם לדמיין את עצמו כיותר מאשר חיה אינטליגנטית. והסיבה לכל ההפרעות הנפשיות היא שהאדם, תחת השפעות של טאבו תרבותי, מדכא מנגנונים חייתיים אלה. התרופה יכולה להיות רק להסיר את המכשולים התרבותיים, וליצור מצב שבו אפשר לשלח לחופשי את המנגנונים החייתיים. רוב הטיפול הקבוצתי המודרני מבוסס על כך. הוא נגזר ברובו מהפסיכואנליזה, ומכיר רק בעולם נפשי מודע ולא-מודע.

הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל והפסיכוסינתזה של אסגיולי מכירות בעולם נפשי המתייחס לתודעה גבוהה יותר. בתודעה הגבוהה יותר, אדם יוצר מגע עם ה'אני הגבוה' שלו ועם מה שרכש במאפיינים תרבותיים הודות לתודעה גבוהה זו.

הפסיכותרפיה האנתרופוסופית מכוונת להעצמת תפקודי האני, המעלה את הנפש החייתית לרמה אנושית בהשקטה של ספירת האמצע הנפשית. זה אומר שיש לעכב ולהפנים תגובות מידיות במרכז הנפש האנושית, שם הן ניצבות מול איכויות מוסריות, אסתטיות ואינטלקטואליות.

נרחיב נושא זה בפרקים שיעסקו בהתפתחות מה שנקרא 'נפש תחושה', 'נפש שכלית רגשית' ו'נפש תודעה'. הנקודה המרכזית היא שאדם הופך להיות אדם רק באיזור האמצע, בין הכוחות הקוטביים של סימפטיה ואנטיפתיה. באיזור אמצע זה אדם יכול להיות חופשי באופן זמני, ולחוות את הרוח. החיה מוטלת בין נוחות ואי-נוחות, אתגר ונסיגה, רעב ושובע וכו'. אדם יכול להפנים גירויים ותגובות כאלה בין שני קטבים ולחיות במפגש אינטימי עם העולם. אז עולה איכות חדשה, המזמנת, מלבד התרשמויות, גם משמעות, יופי ושיפוט מוסרי.

אדם הוא ישות אמצע, וכל תרבות אנושית נגזרת מהאמצע.

הילד גדל לתוך תרבות אנושית זו על ידי חיקוי ויראת כבוד; בשלב מאוחר יותר, אנושות זמנית זו נבחנת ביחס לאני האינדיבידואלי. זה מתרחש בשלב האמצעי של החיים. זה אומר שאחרי שנות הארבעים המוקדמות האופי האינדיבידואלי כבר מעוצב, והוא יוצר את הבסיס ליכולת הפרט לתפוס מקום בחיים התרבותיים – ביצירתיות ובנתינת עצמו.

האדם הצעיר מחפש להשפיע ולחדש על ידי מחאה, ואינו יכול אחרת. בשלב החיים השלישי  החשוב, אחרי גיל ארבעים, האדם מחפש לחדש על ידי השלכות 'הקול הפנימי' (ניומן).(4)

האדם הבוגר והיוצר הוא ה'כופר' של הקול הפנימי ביחס לסביבתו. קול פנימי זה כבר הודיע על קיומו (מוקדם יותר בחיים) על ידי מחאה כנגד מה שלא הגיע מתוך העצמי, אלא מהסביבה התרבותית. רק הרבה יותר מאוחר בחיים יכול הקול הפנימי – קולו של האני הגבוה – להתגלות באופן יצירתי, בטוח ושקט.

חוט השני העובר לאורך ספר זה הוא תהליך התפתחות האני מתוך מרחב האמצע.

מתוך ספירת אמצע מחוזקת, שהפכה מודעת, יכול אדם בן תקופתנו להתקדם מעבר לסף החיצוני, וללמוד לחוות יותר ויותר בבהירות את האיכויות המונחות ברשמי החושים, עד שבסופו של דבר יפגוש מציאות רוחנית – ישויות רוחיות שבזמנים עתיקים היו מובנות מאליהן. בעבר הן התגלו לתודעה חלומית. כיום, יש לחפש אחריהן בתודעת יום צלולה שעברה אימון של החשיבה, הרגש והרצון.

מתוך ספירת אמצע מחוזקת ומודעת, יכול אדם לחצות את הסף הפנימי, ולפגוש את הכוחות שכיום פורצים יותר ויותר דרך מראת הזיכרון כדי לשבש את תודעת היום.

נתיב מודע זה פנימה הוא הטיפול האמיתי היחיד כנגד האיום הגובר בפלישה של הלא-מודע, בדיוק כפי שנתיב מודע החוצה הוא הטיפול כנגד הדחף לברוח מההתגשמות באמצעים של התמכרות לסמים, אלכוהול וחומרים נוספים.

כדי להפוך את החוויות שעשויות לקרות בשני נתיבים אלה מובנות לתקופתנו, הגישה שנבחרה בספר זה היא ראשית לתאר כיצד נחוו נתיבים אלה בתקופות עתיקות, במה שכונה 'מרכזי מסתורין'. במרכזי המסתורין הללו של התרבויות העתיקות, אפשר לזהות נתיבים אלה. המיסטריות הצפוניות הגרמאניות הכירו את נתיב החניכה החיצוני, אל תוך העולם האלמנטלי. המיסטריות הדרומיות, ובעיקר המצריות, הלכו בנתיב הפנימי, לתוך חיי הנפש הלא-מודעים.

היוונים הקדומים מיקמו את אליהם על הר אולימפוס, בעולם האלמנטים האתרי הרחב.

זאוס-יופיטר שלט בברק וברעם. באמנות ובפילוסופיה, אפולו הוביל את האדם אל העולם מואר השמש של התודעה הגבוהה דרך אמנויות המוזה. היוונים היו מבועתים מה'עולם התחתון', שם שיחרר דיוניסוס את התאווה הפראית כתוצאה מהשתכרות, כדי לשלוט באדם. רק אחת לשנה שוחררו כוהני בכחוס והסטירים והורשו לשלוט לזמן קצר באורגיה שנשלטה על ידי המיסטריות.

החמרמורת מחגיגות דיוניסיות אלה חיזקה את התיעוב כלפי העולם התחתון למשך זמן רב לאחר מכן; זה היה צעד חשוב בהתפתחות תפקוד המצפון.

אדם בן זמננו עומד בפני הצורך להיות מסוגל להתמודד עם שני העולמות. לכן נתיב ההתפתחות האנתרופוסופי הוא תמיד עניין של איזון בין צעד החוצה וצעד פנימה. רק אז יכול אדם להחזיק את האמצע.

 

החלק הראשון של ספר זה, אחרי תאור המיסטריות העתיקות, עוסק בנושאים נבחרים מתוך האנתרופוסופיה כבסיס לתובנה של מצבים נפשיים לטובת קוראים מתענינים. כאן גם מונח בסיס לחלק השני, שבו יידונו תסמונות מודרניות ופסיכותרפיה באופן מקצועי יותר.

החלק השני אינו ספר לימוד של הפרעות נפשיות, אלא חיבור המדגים כמה תסמונות, במטרה לאפשר לאלה המעונינים להתמחות בתחום לראות איך תובנה רוחנית יכולה להוביל לפעולה רציונלית. לפסיכותרפיה אנתרופוסופית אין טכניקות קבועות שאפשר ללמוד, אלא היא מבוססת על מפגש בין שני בני אדם, כשאחד מבקש עזרה והאחר מציע לחפש איתו אחר המשך נתיב ההתפתחות שלו.

כי מלבד תסמונות כלליות, שרובן מתעוררות כסימן של התקופה, קיים רק נתיב התפתחות אינדיבידואלי מאד לכל אדם. רק מתוך הכבוד העמוק ביותר כלפי נתיב זה, קשה ככל שיהיה, יכול האחר להיעזר כדי למצוא ולפתח את האמצע שלו. האדם המסייע אינו מרשה לעצמו כל שיפוטיות, אלא פליאה בלבד ורגש של אחריות אישית למען התעוררות חוש מוסרי באחר.

חיזוק ספירת האמצע אינו רק הצעד הראשון בפסיכותרפיה, אלא גם בכל נתיב אינדיבידואלי של התפתחות. נתיב זה מתחיל ביצירת חיים פנימיים עשירים, עם חויית טבע, תרבות ואמנויות. הוא ממשיך בהתפתחות שקט פנימי ומציאת רגעים  של הרהור שקט, הקדמה למדיטציה, שבה תוכן שבחרנו ממלא אותנו לזמן קצר (היא שונה בכך מחזרה על מלים תוך סילוק המחשבות).

כך תיווצר בהדרגה ספירת אמצע שמשית וחמימה, חיובית ופתוחה כלפי העולם, ועשירה בתוכן מהתרבות האנושית.

רק אמצע המציע חמימות ואור יכול להוות נקודת התחלה לחצייה מודעת של הספים; אחרת, חציית הסף תיכפה עלינו כנחיצות של התקופה בעודנו לא מוכנים.

נתיב מודע של התפתחות פנימית שנבחר על ידינו עבור עצמנו, ותרפיה תרבותית ופסיכותרפיה הולמים זה את זה.

הפרקים הבאים הם נסיונות לתאר איך אנו יכולים לעבור התנסויות בנתיבי התפתחות אלה באופן מודע, מבלי ליפול טרף לנוירוזות, אסקפיזם או התמכרות.