גמילה מסמים קלים - בשביל מה זה טוב?

הגר דרור מליניאק

עריכה: הלל מליניאק

גיל (שם בדוי) נכנס לחדר ואני רואה שפניו השתנו. כאילו היו מכוסות ערפל קודם, ועכשו הן ברורות. נדמה שלראשונה אני ממש רואה אותו, למרות שהוא מטופל אצלי כבר מספר חודשים.

לפני שבוע החליט גיל להפסיק להשתמש במריחואנה.

בעצם לא בגלל זה הגיע לטיפול אלא בגלל דברים אחרים לגמרי, לכאורה. תחושות של חוסר עניין וחוסר רצון, עייפות וריקנות, ולפעמים גם התפרצויות. הוא מתפקד טוב. הוא אב לשני ילדים ונשוי לאשה שהוא אוהב ומעריך. הוא עובד בעבודה שאותה הוא אוהב, ועבודתו חשובה בעיניו.

אבל, בסוף כל זה, גיל מחכה לזמן המיוחד ההוא ביום, שבו הוא עם עצמו ועם המריחואנה. זה נמשך כבר הרבה שנים, וכמו אצל רבים אחרים, התגבר בתקופת הקורונה – עם ההסתגרות בבית ואוירת הדאגה מסביב.

ובעצם, כשהגיע לטיפול, גיל עצמו לא ממש חשב שהבעיה היא דווקא השימוש במריחואנה, הלא 'כולם' משתמשים, ואיך בכלל אפשר לחשוב על פגישה עם החברים הטובים בלי זה?

השבוע, לראשונה מזה הרבה שנים, גיל נפגש עם החברים ולא עישן. הוא אומר שזה לא היה קשה, והוא אפילו לא הרגיש צורך. כן, עלתה לו מחשבה במשך השבוע שאולי במקום להפסיק לגמרי הוא ישתמש 'רק בסופ"שים'. משום שסיכמנו מראש שנהיה בקשר כל יום ממועד הפסקת השימוש, גיל שיתף אותי במחשבה הזו. השבתי לו שהמחשבות שמתחזקות התמכרות תמיד יזחלו לראש בצורה של 'זה לא משנה אם אשתמש רק פעם אחת'/ 'זה לא משנה אם אשתמש רק בסופ"שים' וכו'. וגיל מבין שעליו לעמוד על המשמר מול המחשבות האלה ולהיזהר מלהשתכנע מהן.

- אז מה בעצם קורה אצל גיל, ואצל אחרים המכורים אפילו מבלי לדעת שהם מכורים?

האנתרופוסופיה רואה את ה'אני' שלנו כזה המאפשר לנו לקחת החלטות ולפעול לביצוען. ברמה אחרת, אנחנו מונחים על ידי ה'אני' הרוחני שלנו לעשות צעדים בחיים גם כשהם כרוכים במאמצים ובקשיים. שימוש בסמים קלים מחליש את נוכחות ה'אני'. דווקא הרגשת הנינוחות שיוצר הסם, המטשטשת רגשות אי-נוחות או שיעמום או ריקנות או תיסכול – מרחיקה אותנו מהצעדים החיוניים להתפתחותנו הפנימית ולבריאותנו הנפשית.

חשיבה אנתרופוסופית קושרת את נוכחות ה'אני' לכוחות הרצון – לכוחות להניע את עצמנו למעשה ולפעולה. לכן - טשטוש אי הנוחות מחליש את כוחות הרצון. כשה'אני' מנותק חלקית מגוף הנפש – משכן הרגשות והמחשבות – התוצאה היא שגוף הנפש נכנע לדחפים ולתשוקות ואינו 'נמשך מעלה' למלוא גובהו האנושי-רוחני של האדם. עבודה בטיפול נפשי תהיה פוריה ויעילה יותר ככל שהמטפלת מסוגלת ליצור ברית עם ה'אני' של המטופל. כשה'אני' של המטופל משותק חלקית, המטפלת תמצא את עצמה שוב ושוב מתנהלת מול אותם חלקי נפש הנמשכים ונשלטים על ידי דחפי ההתמכרות. על כך אמר הפסיכיאטר האנתרופוסופי ברנרד ליווכוד כי "זו עבודה טיפולית קשה, שכן הנזק שנגרם לגוף החיים על ידי הסם פוגע ברצון, ומכיוון שהתגשמות ה"אני" הגבוה אינה בטוחה, המטפלת פוגשת שוב ושוב בחלקו החייתי יחסית של גוף הנפש של המטופל (במקום ב"אני"), והחלק הזה מהיר ומתוחכם בהרבה. בניגוד ל"אני", הוא מעוניין אך ורק בסיפוק מיידי, ולא בהתפתחות ובמימוש מהותו הפנימית" (1).

אני סבורה שבמצב ההתמכרותי, ה'אני' של המטופל זקוק להיסמך על ה'אני' של המטפלת, כדי שיוביל אותו עד לנקודה שבה יוכל לקחת את ההנהגה על עצמו, בעצמו. יהיו בודאי מטפלים שיתנגדו למשפט האחרון, כי בתרבות זמננו מיוחסת חשיבות רבה לעצמאותו של המטופל וכל 'הובלה' של המטפלת, או נקיטת עמדה בנוגע להתנהגותו של המטופל בעולם עלולה להיתפס כגישה 'פסיכו-חינוכית' הנחשבת פחותה בעינים של טיפול פסיכודינמי.

עם זאת, אני רוצה לטעון כאן שאנחנו חיים בתקופה של מגיפת התמכרויות, חמורה יותר אולי מכל מגיפה גופנית כזו או אחרת. לכן, אל לנו להשאיר את הטיפול הנפשי שבוי בקונספציה פסיכודינמית המתרכזת בעולם הפנימי של המטופל באופן לא מאוזן. התרכזות יתר בעולם הפנימי של המטופל מנתקת את המטפלת ואת המטופל גם יחד מהמציאות, ומהצורך להשתנות כדי לחיות בעולם כבן בית. והתמכרות לסמים קלים היא דוגמה טובה לכך.

כמטפלות ומטפלים עלינו להבין מהי בריאות נפשית ובאיזה אופן גמילה משימוש בסמים קלים יכולה לתמוך בהתפתחותם של מטופלים ומכאן גם ביכולתם לממש באופן מלא ועמוק את הקארמה שלהם.

כמו מטפלים אנתרופוסופיים נוספים – אני מאמינה שהקשר שבין מטפלת ומטופליה הוא לרוב קשר קארמתי, שעניינו במשימה רוחנית משותפת. מתוך כך אני מאמינה שמטופלים משתמשי סמים קלים המגיעים לטיפול אצל מטפלים המבינים היטב ולעומק את בעיות השימוש בסמים קלים – נושאים עמוק בנפשם את הבקשה להיגמל, ומניחים אותה לפתח הטיפול, במודע או שלא במודע.

עלינו כמטפלים – לשמוע את הבקשה הזו ולהיענות לה, כשהיא מובעת במפורש, וגם כשהיא חבויה ורוויית רגשות סותרים.

- בסיום הפגישה הבטתי בגיל ועלתה בי תחושה חזקה שהוא כמו נולד מחדש. אמרתי לו. 'כן', הוא ענה, 'כך אני מרגיש'.

ועוד נקודה אחת: יש אנשים שמחפשים דרך להגיע אל הרוח דרך שימוש בחומרים משני תודעה. וזה קיים גם בתרבויות רוחניות שונות. רודולף שטיינר, והאנתרופוסופיה – להבנתי – מדגישה שה'אני' האנושי חייב להיות נוכח באופן מלא בכל תהליך התפתחות רוחני. שימוש בחומרים מפריע ל'אני' להיות נוכח ולחדור את ה'גופים' הנמוכים, ומכאן שהתפתחות פנימית-רוחנית בדרך האנתרופוסופיה לא יכולה ללכת ביחד עם השפעה חומרית על התודעה. וזה כבר נושא למאמר אחר.

* * *

התמכרות לקנאביס, במקרים לא מעטים, פותחת פתח לחרדות, זעם וחולשת כוחות רצון. לפי המחשבה האנתרופוסופית, מצב זה קורה מכיוון שהקנאביס פוגע בנוכחות וביציבות האני. האני שלנו קשור הדוקות לכוחות הרצון, ויכול לנהל את הדחפים והפחדים שלנו.

אני מאמינה שמטופלים רבים המכורים לקנאביס מגיעים עם בקשה חבויה להיגמל, ושעלינו כמטפלים לשמוע את הבקשה הזו ולסייע לתהליך הגמילה. התרכזות יתר בעולם הפנימי של המטופל מנתקת את הטיפול מהמציאות ומפריעה למטופל להשתנות באופן שיוכל לחיות כבן בית בעולם. במצב ההתמכרותי, האני של המטופל זקוק להיסמך על האני של המטפלת עד שיתחזק ויתייצב ויוכל לקחת את ההנהגה על עצמו.