עבודה טיפולית עם שאריות אתריות מחיים קודמים
הגר דרור מליניאק
הפסיכיאטר האנתרופוסופי ההולנדי ברנרד ליווכוד מתאר בספרו (1) כיצד 'שאריות' מחיים קודמים הופכות לדפוסים נפשיים מעכבים בחיים אלה. הוא מזהה שאריות אלה כאחד ההיבטים של ה'כפיל', אותה "דמות צל.. המתלווה אלינו.. שאינה מגיעה מהאני הגבוה שלנו, אבל היא הולכת בעקבותינו תמיד" (שם). ל'כפיל' לפי ליווכוד שבעה היבטים שונים. כאן אתמקד בהיבט השאריות האתריות, בהופעתו ביחסים בין-אישיים ובאפשרות לעבוד אתו בטיפול.
לפי תיאוריו של רודולף שטיינר, אחרי המוות בעוד הגוף הפיזי מתחיל את תהליך ההתפרקות שלו ושב אל האדמה, גוף החיים (=אתרי) ממשיך לחיות למשך כשלושה ימים שבהם מופיעה לפני עיניו הרוחיות של המת תמונה פנורמית של חייו. עם חלוף שלושת הימים האלה מתפוגג גוף החיים אל ספירת האתר הקוסמי. אולם, כפי שישנם חומרים שאינם יכולים להתפרק אל האדמה – למשל פלסטיק, ישנם מבנים אתריים (אפשר לומר - חומרי נפש) שכה זרים לאתר הקוסמי עד שאינם יכולים להתפוגג אליו. אלו הם בעיקר תפיסות ורגשות טכניים-חומרניים שהיו לאדם המת, בחייו. ליווכוד מתאר כיצד הם נותרים בלתי מעוכלים, ומצטרפים אל הנשמה (נשמה כאן במובן של הישות הרוחית-נפשית של האדם) כשהיא יורדת בדרכה מעולם הרוח להתגשמות נוספת על האדמה.
במהלך החיים אנחנו חווים שאריות אלה כדפוסים מתערבים או חודרניים שאין ביכולתנו להיפטר מהם. אדם חש כי הדפוס אינו הוא עצמו, אולם הדפוס קשור אליו. דפוסים מעכבים אלה מתבטאים ביחסינו עם אחרים, והם זריזים להופיע ויוצרים חייץ בינינו לבין האחרים. למעשה במידה רבה מפגשים בין אישיים הם מפגשים בין שני 'כפילים' ונדרש זמן ומאמץ כדי שיוכל להיווצר מפגש בין הישות הפנימית של האדם עם זו של רעותו/ רעהו. ביחסים זוגיים וביחסי עבודה דפוסים מתערבים אלה אחראים לקונפליקטים המכאיבים ביותר, המהווים למעשה 'קרבות כפילים'.
ליווכוד ממשיך ואומר כי הדרך היחידה למוסס דפוסים אלה היא לקבל אותם באהדה, אצל עצמנו ואצל אחרים. למעשה להצליח לראות דרך הדפוס המעכב את האדם שנמצא שם, מאחוריו. דוגמאות להתנהגויות בין-אישיות המהוות דפוס מעכב כזה, שארית אתרית כזו הן למשל: נטיה חוזרנית לספר בדיחות, תגובה מבטלת/ מקטינה/ שוללת קבועה לדברי האחר, תגובה תחרותית גלויה או סמויה, ביטול עצמי חוזר, דיבור עודף, דיבור עודף העוסק בעצמי. קיימות וריאציות ודוגמאות רבות אחרות, וקל לזהות אותם על ידי החוזרנות שלהם, אצל עצמנו ואצל אחרים.
ראיית דפוסים מעכבים כאלה כשאריות אתריות מסייעת בעבודה איתם, משום שהיא יוצרת הפרדה נחוצה בין האדם כמהות אישית ופנימית, לבין הדפוסים האלה, והפרדה זו יכולה לאפשר פיתוח מודעות לקיומו של הדפוס החוזרני, ביחד עם מיקוד בזיהוי ובהבנת הדפוס ולא בביקורת ובהאשמה עצמית ביחס אליו.
בטיפול נפשי שיחתי יופיעו הכפיל של המטופל.ת והכפיל של המטפל.ת. כמטפלים לא רק שאיננו פטורים מלשאת כפיל אישי, אלא ייתכן שאנו נושאים כפיל מיוחד ו"כפול".. בדמות הכפיל המקצועי. אולי הכפיל המקצועי הוא חיוך קבוע המבקש להביע אמפתיה אבל חוסם את פני המטפלת ואת אפשרות הקשר הרגשי הישיר אליה. או הנטייה להנהן הקיימת אצל כמה מטפלים ככפיל מקצועי, ואולי אלה תגובות מילוליות, או אפילו היעדר תגובה, שהפכו לכפיל מקצועי. כך או אחרת, מטפלים צריכים לעבוד כדי לגלות את הכפיל שלהם, כפי שהם אמורים לגלות את רגשות ההעברה הנגדית שלהם למטופלים. אני סבורה שבמקרים מסוימים רגשות העברה נגדית שחוזרים על עצמם בתכיפות מהווים בעצמם כפיל. במקרים אחרים הכפיל יהיה מחווה התנהגותית קבועה. מכל מקום, כשהמטפלת מזהה את ההתנהגות הכפילית שלה, היא יכולה לנסות לבחון את השפעתה על מטופלים. מטופלים מביאים למפגש את הכפיל האישי וכמטפלים אנו פוגשים קודם כל בו. כדי להגיע אל האדם שמאחוריו נצטרך, כעצתו של ליווכוד – לראות דרך הכפיל, ובתהליך ארוך יותר, לקבל באהדה את נוכחותו הלא נעימה של הכפיל, וכך להימנע מ'קרב כפילים'. בפועל זה לא פשוט מכיוון שאנחנו פוגשים מולנו דפוס מתערב שמעורר בנו את החלק המתנצח, המתנגש או הנוטה להיפגע ולהתרחק. עבודה עם מטופלים על העלאת מודעות לדפוסים מתערבים הנובעים משאריות אתריות עלולה להיות קשה יותר מאשר להתעורר להיבטי מודעות אחרים. מניסיוני, אחת הדרכים המועילות לעשות זאת נמצאת בטיפול זוגי בשימוש בגישת האימגו. בגישה זו בני הזוג לומדים לנהל דיאלוג מכבד שבו כל אחד מקשיב לדברי האחר ומשקף אותם. בתוך תרגול כזה, לפעמים מעניין במיוחד להסב את תשומת לב הדובר לגוון הקול שלו.ה. גוונים של כעס, זלזול, עוינות ורגשות קשים אחרים נוכחים בקולותיהם של בני זוג במצבי קונפליקט, במצב של מודעות למחצה. בן/ בת הזוג המקשיב.ה לדובר.ת שומעים אותם היטב, מופעלים על ידם ומגיבים אליהם. בטיפול זוגי קיימת הזדמנות מיוחדת להנכיח את גווני הרגש הללו, המתבטאים בקול, ועל ידי כך לסייע למטופלים לרכך את אופן דיבורם. כשאדם לומד לרכך את קולו הרוך אינו נעצר במיתרי הקול, אלא זורם אל הלב. גם בטיפול פרטני אפשר לפעמים לעבוד על אופן הדיבור ועל גווני הקול, כשהמטפלת מוכנה לשמש כשומעת ולשקף למטופלת את ההרגשה שמעורר בה הקול.
האם חשוב לדעת בבירור אם דפוס מתערב מסוים נובע משאריות מחיים קודמים, או מפגיעות בחיים הנוכחיים? ובכן, נראה לי שהתשובה היא, לרוב, לא. גם כשנראה שהחיים הנוכחיים יצרו את הדפוס המתערב, יתכן שנוספו לכך שאריות קודמות. ובכל אופן השאלה הגדולה היא היכולת של כל אחד מאיתנו לזהות ולשחרר דפוסים שאותם אנחנו חווים כנכפים עלינו, צמודים לנו ובו בזמן זרים למהות הפנימית האמיתית שלנו. מפגש אנושי אמיתי מלב אל לב הוא מתנה יקרת ערך בחיי אדם. עבודה פנימית וטיפולית עם דפוסים מתערבים הנובעים משאריות אתריות יכולה לפתוח את הדרך למפגש כזה.
מקורות
Lievegoed, B. - Man on the Threshold. Hawthorn Press. 1985