אלכסנדר קולון
בנסותי להעמיק את הבנתי לגבי הביוגרפיה של הילד במהלך שלושת השבעונים הראשונים, חזרתי אל אחד הספרים היותר ישנים והפחות מוכרים של ברנרד ליווכוד.
הספר פורסם בשנת 1946 בהולנד, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, ושמו "שלבי הילדות".
ב. ליווכוד חידש את הספר במהדורות הבאות וסביב 1980 כתב מחדש כמה חלקים מהספר כדי לשמור על קשר לתקופה. עבורי, התגלית הגדולה שבספר היתה להיווכח שוב כמה אמת, או אולי פחות מאיים, כמה חומר עבור עבודה ביוגרפית ניתן על ידי העמקת ההתבוננות הפנומנולוגית בילד. זה אחד הכשרונות של ליווכוד שמעוררים בי השראה יותר מכל. לקחת את הזמן כדי להעריך איך הנפש והרוח של ישות הילד מעצבים באיטיות את גופו כדי ליצור את הכלי המתאים ביותר כדי לתכלל את ה'אני'. ה'אני' שישוב מהפריפריה של עולם הילד למרכז של האדם הבוגר שהילד הזה עתיד להיות.
ליווכוד ממחיש את התהליך בשלושה תרשימים פשוטים הממקדים את מהות ההתבוננויות שלו ומספקים לנו סמל בעל עוצמה למדיטציה ולעבודה.
בשבע השנים הראשונות, הילד הוא 'ישות פתוחה'. הוא עומד שם, עיניו פקוחות, מתבונן בעולם ובולע אותו בשלמות לתוכו. אין מרכז הפועל בילד. אין מסננים ואין הגנה. ה'מרכז' שלו, ה'עצמי' העתידי שלו מגיע אליו מהפריפריה הרחוקה ביותר האפשרית. המרכז הוא העולם כולו כפי שהוא נולד אליו, הוא רוח הזמן, האדמה שהוא דורך עליה, האויר שהוא נושם, הארץ, המצב הסוציואקונומי, המשפחה (גנטיקה והתנהגות) והאנשים המטפלים בו. כל אלה פועלים מבחוץ לעבר הילד. זה יאפשר דימוי מהופך, כמו נגטיב בצילום, כדי לבנות אותו מבפנים, לעצב אותו. אם הילד היה מאכל, אלה הם מצרכי המזון שמהם הוא עשוי. כך מגיעה רוחו בפעם נוספת מעולם הרוח לשלב חדש של התגשמות. זה מגיע למקומות העמוקים ביותר בילד ומעצב את השלד. אין מקום עמוק יותר בגוף מאשר העצמות כדי לשקף מי אני.
אם ניקח את נקודת המבט של הילד במונחים של תודעה, זה השלב הכי פחות ער בחייו (זו אחת הסיבות לכך שזכרונות משלב מכריע זה מעורפלים) – ובו זמנית זה הזמן שבו מפת הדרכים לפוטנציאל הגבוה ביותר שלו להגשמה עצמית משורטטת בראייה פשוטה עבור מי שיודע לקרוא את הסימנים. רודולף שטיינר היה צריך רק להתבונן בצורת אוזנו של ילד צעיר כדי להיות מסוגל לתת מידע חיוני באשר לאופן החינוך הדרוש כדי לעזור לו להגשים את העצמי שלו במלאות בבגרותו.
ובחזרה לתרשים/ סמל הפשוט הזה, זה אינו רק מעגל עם שלושה חיצים הנכנסים אליו, אלא גם מעגל שבע השנים הראשונות שממנו תתגלה האמת הרוחנית הגבוהה של הישות האנושית. זה כמו להפוך כפפה מבפנים החוצה.
כמובן, השינויים מתקופה אחת לאחרת אינם קורים ביום אחד. זה תהליך איטי משבעון אחד לזה שאחריו. מגיל חמש בערך אפשר להתחיל לראות את הנחות היסוד של השבעון השני.
בתקופה זו, מבנה הלסתות של הילד יכול להיות השינוי הפיזי המייצג ביותר של טרנספורמציה חדשה זו.
אם עד עתה הילד היה פעור פה מול העולם, לא רק שהוא מאבד את שיני החלב שלו ומחליף אותן, הוא סוגר את לסתותיו. פניו מעוצבות בקוים חזקים יותר. כעת יש קיר בין העולם הפנימי והעולם החיצוני. כאן, המעגל בתרשים מייצג את שפתיו הסגורות של הילד, את הגבול המפריד אותו מהעולם. מתחילה מהפכה. כמה דברים אינם נכנסים ודברים אחרים אינם יוצאים. יש כעת ניכור בין הילד ובין העולם במקום שקודם היתה בו אחדות. שני שלבים יכולים לייצג זאת, אחד הוא חציית הרוביקון בגיל תשע (הנהר שאותו חצה יוליוס קיסר כשעזב את רומא ושהיווה סמל לכך שאינו יכול לחזור אחור). בשלב זה הילד חווה נפילה פנימית מגן העדן ומאבד את תמימותו. הוא יחוש אשמה ויכסה את עולמו הפנימי ב'עלי תאנה'. אובדן תמימות זה הוא מחיר קשה שאותו אנו משלמים בנתיב המודעות העצמית. הפיצול בין העולם הפנימי והעולם החיצוני גדל עם השנים והופך להיות אחד האתגרים הגדולים – להתגבר עליו כדי להגיע לחיים אותנטיים ואינטגרטיביים יותר.
השלב הבא יהיה תחילת גיל ההתבגרות. פיצול נוסף בילד בין עולם 'גבוה' של מחשבות, רעיונות, ערכים וציפיות לבין עולם 'נמוך' של תשוקות, דחפים, צרכים וכוחות לא מודעים שאור המודעות העצמית מגיע אליהם אך בקושי.
התקופה השלישית בביוגרפיה של הילד מראה צמיחה בגובה ובאורך הגפיים והופכת את המתבגר ליצור מוזר ולא-הרמוני. הפנים הופכים רזים וארוכים. הילד מאבד את המראה העגלגל שלו והופך להיות מחודד ומרושל בתנועותיו בעודו מתחזק בכוחו הפיזי. האין זה תיאור טוב של המתבגר האימפולסיבי, האינטנסיבי, החש שלא-בנוח, חסר עידון – המתווכח עם הוריו על כל דבר? עם המרכז החדש שלו שזה עתה נולד, המתבגר מתנסה בבדידות של להיות בעולם, ללא החמימות והביטחון של הילדות. ללא תשובות מספקות לשאלות תמימות.
אם נסתכל בתרשים השלב השלישי, זה ברור שמדובר בתחילתו של חיפוש שלא יאוזן בקלות על ידי כוחות מהעולם החיצוני. כל התנועה היא מבפנים החוצה. הוא מחפש אחר משהו שעדיין לא הגיע וממקום שכבר אינו שם בעוד תחושת העצמי תהפוך את כאביו ואת אתגריו קשים יותר מאשר הינם. נראה לי שהרומנטיציזם הוא דוגמה תרבותית טובה לתקופה זו.
אפשר לומר עוד הרבה על מה שמוצג בתרשימים אלה. הם מהווים תמיכה חשובה בהתבוננות מדיטטיבית בילד או במבוגר העובר עבודה תרפויטית ביחס לעברו. כמובן, הם מהווים אבות-טיפוס של שלבים ולגבי אדם החורג מהם, יספקו תמיכה להבנת האתגרים הספציפיים שאיתם מתמודד אותו אדם. וכמו ספר חכם, הם יגלו את העומק שבהם ככל שנשתמש בהם יותר וככל שעבודתנו החיצונית והפנימית תעמיק.
ליווכוד מוסיף לשלושת התרשימים עוד שניים המייצגים את תקופת אמצע החיים, ואת החלק האחרון בחיים. אשאיר לכם, הקוראים, לחקור אותם.
