top of page
  • Writer's pictureHagar Dror Maliniek

החיים שאחרי החיים

החיים שאחרי החיים

בין עדויות שורדי מוות קליני – לבין גילוייו הרוחיים של ד"ר רודולף שטיינר מענה למאמרו של גדעון לב ("הארץ", 2.6.23)

הגר דרור מליניאק

במאמרו במוסף "הארץ" (1) - (ראו קישור בסוף המאמר)

, מביא גדעון לב ריאיון עם פרופ' סם פרניה, מנהל יחידת המחקר לטיפול נמרץ והחייאה במרכז הרפואי האוניברסיטאי לאנגון בניו יורק. בריאיון מתאר פרופ' פרניה סיפורים של מטופלים רבים שהגיעו לשלב שנחשב רפואית כמצב של מוות, אולם "חזרו" אל החיים. הוא מוצא קווים משותפים בתיאור החוויות שעברו, ובכך מערער על האקסיומה הרפואית המקובלת בדבר הנקודה שבה מסתיימים החיים. לא זו בלבד, פרופ' פרניה אף מתאר מצבים שאפשר לאפיין כתודעה מועצמת וצלולה, דווקא בשלב שבו הגוף, לכאורה, מסיים את חייו. אחת ההבנות שהוא מגיע אליהן היא, כי התודעה, ושמא החשיבה, אינה מתקיימת במוח, אלא המוח מהווה עבורה כעין אמצעי. כלומר היא מתקיימת במיקום אחר. הוא אינו מציין היכן נמצא מיקום זה.

עדויות כאלה של שורדי מוות קליני אינן חדשות והן נחקרו בעבר. עבורי, מה שמייחד את הריאיון עם פרופ' פרניה הוא העובדה, שתיאוריו דומים דמיון רב, לעתים אף חופפים מלה במלה – לתיאוריו של המדען, הוגה הדעות והרואה הרוחי רודולף שטיינר (1861-1925). רודולף שטיינר, יליד אוסטריה, איש מדעים בהשכלתו ורואה רוחי מאז ילדותו – ראה כמשימת חייו להביא אל העולם את "מדע הרוח האנתרופוסופי". הוא ביקש לאפשר לאלה המעוניינים בכך להכיר בקיומו של עולם רוח הקיים מעבר לעולם הנגלה לחושים, באמצעות חשיבה בהירה והגיונית – ולא על ידי אמונה דתית או טשטוש התודעה. בספרים שכתב ובהרצאות הרבות שנשא במשך שנים הביא שטיינר ידע רוחי שנגלה אליו, אולם ידע שאותו הנגיש לשומעיו באמצעות שימוש בחשיבה וביכולת התבוננות.

להלן אביא ציטוטים מהריאיון עם פרופ' פרניה, ולאחריהם את תאוריו של רודולף שטיינר לאותם שלבים. אין צורך לומר שבתקופה שבה חי שטיינר לא הייתה כל אפשרות לאמת את דבריו בתחום מסוים זה, משום שאמצעי ההחייאה הקיימים כיום לא היו בנמצא. ועם זאת, כמה וכמה מגילוייו האחרים של שטיינר שהובאו על ידי מה שחזה כרואה רוחי, אומתו במאה השנים שחלפו מאז על ידי המדע (למשל תגלית אסטרונומית שחזה).

התבוננות בחיים שהיו: מתוך הריאיון- פרופ' פרניה: "הם אומרים שהם זכרו כל פרט מחייהם, כולל דברים שהם לא זכרו ולא יכלו לדווח עליהם במצבים שבהם המוח מתפקד בצורה רגילה".. אנשים שמתארים את זה, מדברים על לחיות מחדש את כל מה שעשו, אבל הפעם בצורה שהיא בעלת משמעות, בעלת תכלית, עם דגש על המוסריות של הפעולות.. יש מבט על החיים עם דגש על איך פעל האדם, שמלווה בניתוח של מחשבות, כוונות ופעולות שהיו לו כלפי אחרים, ובדיקה אם פעל בצורה טובה או שלילית. זה מפורט יותר מסרט. צריך לשאול למה זה קורה, ומה התועלת של זה מבחינה אבולוציונית". "כל חיי נצפו, נותחו ונשפטו.. ראיתי את עצמי בצד הלא נכון.. לא הייתי אדם טוב כפי שחשבתי.. הראו לי גם את הדברים הטובים שעשיתי.. הראו לי כל פעם שבה התנהגתי באנוכיות, כל רגע שבו עוררתי מחלוקת או שנהגתי במניפולטיביות". "ראיתי איך ההתנהגות שלי השפיעה על חייהם של אחרים. איך אהבה שהפגנתי התפשטה כמו אש, איך התנהגות פוגענית כלפי אחרים פגעה בהם קשות. ראיתי איזו השפעה אדירה הייתה למעשים שנדמו לי פעוטים". מדבריו של ר. שטיינר: .."לאחר המוות מביט אדם במבט לאחור במעשים השליליים שעשה או במעשיו בכלל; אך הוא רואה בו-בזמן גם את מה שעשו המעשים הללו בנפשו ומתוך נפשו. כאן רואה האדם כיצד, עקב מעשה מסוים שעשה, עולה או יורד ערכו. אם למשל גרמנו סבל למישהו, ירד ערכנו בכך; נעשינו כביכול פחותים בערכנו, בלתי מושלמים. כשאנו מתבוננים לאחור לאחר המוות, אנו רואים אינספור מקרים כאלה ואומרים לעצמנו: במעשה זה נעשינו פחות מושלמים. כתוצאה מכך מתפתח בתודעת האדם לאחר המוות הכוח והרצון לעשות הכל.. כדי לרכוש שוב את הערך שאיבד. פירושו של דבר – הרצון לתקן כל סבל שגרם" (2). "אדם חי אז את חייו לאחור.. אלא שאין הוא חולף על פניהם בשוויון נפש; הדברים מעוררים בו את הרגשות העמוקים ביותר.. אדם שהיכה אדם מסוים חווה אז את הכאב שגרם לאדם האחר. מתעוררת כמיהה לתקן.. בחיים הבאים" (שם).

חוויית ההשתחררות מהגוף: מתוך הריאיון – פרופ' פרניה: "אנשים מזהים את זה שהם מתו, יודעים שהם מתו, ומרגישים מצוין, לא רוצים לחזור, כי התודעה שלהם יותר צלולה". "הרגשתי נפלא, הייתי קלילה. לא היו שום בעיות או כאב, הייתי חסרת משקל".. "חשתי יותר שמחה וסיפוק מכפי שחשתי אפילו ברגעים הנפלאים ביותר שהיו לי בחיים, ולא רציתי לחזור". "הייתי בהלם.. הגוף שהיה מונח שם היה רק מעיל שלבשתי. הרגשתי טוב להיות מחוץ לו". מדבריו של ר. שטיינר (שם) - .."לגבי מצב זה.. לידה ומוות אינם אלא תהליך של לבישת צורה ופשיטת צורה, בדומה לתמורה החלה בפרח כשהוא בוקע ומופיע מתוך הניצן".

המפגש עם ישות האור - מתוך הריאיוןפרופ' פרניה: "רואים ישות בוהקת, שיש לה איכויות של אהבה. זה דבר שחוזר על עצמו שוב ושוב.. הם מדווחים אותו דבר.. שמעתי את הסיפור הזה מאות פעמים". מדבריו של ר. שטיינר (3) – "לאחר שנתחוור לאדם ממה עליו להשתחרר, ניגשת אליו ישות אור עליונה. לתאר את יופייה – קשה במלים של שפת אנוש... זוהר לא יתואר קורן משומר הסף הגדול".

פרופ' פרניה מעלה בסיום הריאיון את השאלה מהי התועלת האבולוציונית של מצבי התודעה המיוחדים הללו של סף המוות, או של הזמן שלאחר המוות. רודולף שטיינר משיב על כך בבהירות: "עתה נכנס האדם שוב לקיום. תודעתו משתנה כעת: אין הוא זוכר את הזמן שבין המוות ללידה מחדש – וגם לא את העובדה שלקח על עצמו לתקן דבר-מה – אולם כוונה זו נטועה בו, גם אם אינו יודע: 'עליך לעשות מעשה זה או אחר, כדי לתקן דבר זה או אחר!' הוא מונע, באמצעות הכוח הנטוע בו, לפעולה מסוימת שתביא לתיקון... ביכולתנו לראות כי לחיי האדם נכנסים מקרי גורל שאינם מייצגים תוצאות של גורמים ממהלך החיים הבודד, אלא גורמים שניתן לחוותם כנובעים מתודעה אחרת – תודעה המצויה מעברה השני של הלידה, ושממשיכים את חיינו מתקופות קודמות.. אנו רואים כי תודעה מסוימת יכולה לפעול מעבר ללידה ולמוות.. נכנה אותה 'התודעה האינדיבידואלית'" (שם, עמ' 20).

חוויות סף מוות מגלות לנו מהות עמוקה הטמונה בתהליכי לבישת ופשיטת הצורה שאנו מכנים 'לידה' ו'מוות'. עולה מתוכן בבירור האיכות המוסרית: רבים מאלה שעברו חוויית סף מוות פוגשים בעוצמה את השיפוט המוסרי של מעשיהם, שיפוט הנחווה כאובייקטיבי. בראיה של חיים חוזרים ('גלגולים') לשיפוט הזה תועלת רבה – הוא מנחה את האדם לעבר התיקון העצמי הנחוץ, שאותו יוכל אדם לבצע רק בחיים הבאים, ובעיקר ביחסיו עם אחרים. שטיינר מתאר בכתביו בפירוט את המסע של הנשמה נטולת הגוף בין המוות לבין החיים הבאים ואף אומר שמסע זה נמשך זמן רב פי כמה מהחיים על האדמה. המסע הזה הוא המשך תהליך ההתפתחות שעבר האדם בחייו הארציים, בחלקו הראשון – והוא גם הכנה לצעד נוסף בהתפתחות חיים הבאים, בחלקו השני. מנקודת מבט זו, כל פרט המתואר על ידי אלה שעברו חוויית סף מוות הוא חלק בתמונה העצומה הזו, ובוודאי אינו בגדר 'הזיה'. בחיים שמעבר לסף המוות יכולה הנשמה האנושית להכיר לעומק במשגים, בטעויות ובפגיעות שעשה האדם. אבל עבודת התיקון עצמה יכולה להתקיים רק בחיים הגופניים-ארציים, כאן על האדמה. מעטים זוכים לעבור את הסף ולחזור אל האדמה. עבור רובנו, ככל שלא נכיר בתוך החיים עצמם במה שמבקש תיקון בתוכנו – נזדקק למהלך חיים נוסף כדי להמשיך את תהליך התיקון של עצמנו. פרופ' פרניה נחשף לתחילתו של תהליך המיתה. את המשך הדרך איננו יכולים בינתיים לראות בעינינו הארציות. ולכן, בצניעות מתבקשת, כדאי אולי שנטה אוזן לחכמה הרוחית שמספרת לנו מזה אלפי שנים מהו נתיב האדם כשהוא פושט את גופו הארצי וממשיך לשלב הבא בקיומו, כישות נטולת גוף. אולי בעתיד, המדע יוכל 'להוכיח' גם את האמיתות הרוחיות הללו.




מקורות

1. "פרופ' סם פרניה מחזיר אנשים לחיים ושומע מהם מה קורה אחרי המוות" – גדעון לב, מוסף הארץ, 2.6.23.

2. שטיינר, ר. - התגלויות הקארמה באדם ובעולם. תלתן הוצאה לאור. 1998.

3. שטיינר, ר. – כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הוצאת מיכאל. 1993.



Comments


Heading 1

bottom of page